חברה של בני אדם/עו"ד אהוד פלג*

פעם חזרה בתי שירלי מן הגן והכריזה: "אבא, אתה יוצא דופן!". שאלתי אותה מדוע, והקטנה הסבירה לי :"אמא, סיוון ואני – בנות, ואתה בן!". עוד לפני שהספקתי להתאושש, היא המשיכה בשיעור: "אבל גם אני יוצאת דופן, כי אני הכי קטנה! כל אחד הוא גם דומה וגם מיוחד!". חשבתי על השיעור הזה כשצפיתי במשדר הטלוויזיוני על הפסיפס הישראלי – הניסוי החברתי הישראלי – ששודר ביום העצמאות. באותו משדר קיבצו את כל מגוון הדמויות והטיפוסים בנוף החברתי של ישראל ונתנו להם לתקשר בחופשיות על רגשותיהם ההדדיים. בתחילה צפו ועלו נקודות השונות והמחלוקת ביניהם, אבל לאט לאט גילו שהם גם חולקים מאפיינים משותפים עם משתתפים אחרים שאיתם התווכחו רק לפני רגע, מאפיינים שיכלו להתייחס לרקע ביוגרפי, לתחביבים ואפילו למאכלים אהובים.
ואכן בבסיס, כולנו בני אדם – יצורים אנושיים בעלי תחושות ורגשות, שרצונם הוא שיתנו להם לחיות על פי דרכם. על הבסיס הזה נוספות עם הזמן שכבות שכבות, כמעין צעיפים או מסכים: צבע העור, המוצא האתני, העיצוב האישיותי בתקופת הילדות, ההשתייכות הדתית,  ההשכלה וההכשרה המקצועית, ההשתייכות הארגונית וההשקפה הפוליטית.
כאן כבר מתחילות להתעורר השונויות והמחלוקות ופורצים הסכסוכים והמריבות.
בלהט הוויכוחים והעימותים שוכחים חיש מהר את האדם שנמצא בבסיס מתחת למסכים. התייחסותנו היא על-פי-רוב למסכים העוטפים אותו והמתנגשים פעמים רבות במסכים שלנו, ומבטאים רצונות ואינטרסים שונים. דווקא ברגעים שכאלה ראוי לזכור שהאדם שמולך דומה לך ביסודו, וחשוב מכך – שווה לך בזכותו לעטות שכבות ומסכים אלה, ולהחזיק באמונות, בדעות וברצונות משלו.  בראש ובראשונה הוא שווה לך בזכותו להגינות – ליחס של כבוד, יושר והתחשבות, מבלי לנצל חולשות או מצוקות.
וראו זה פלא: כאשר שבים ומוצאים מכנה משותף, אפילו במישור של אחת השכבות בלבד, היריבות לפתע משתנה לכדי הזדהות ולעיתים גם לכדי שיתוף פעולה. פתגם ידוע מציע: "אם תרצה לסכסך בין שניים, הטל ביניהם מטבע ; אם תרצה לחבר ביניהם,  תן להם לבנות משהו ביחד".  משימה משותפת הופכת זרים ואפילו יריבים לשותפים.
באופן זה לדוגמא הצליח הקיבוץ להעמיד יצירה ישראלית ייחודית, שהייתה בראשית ימיה מופת לחיים בצוותא.  מוקי צור, ההיסטוריון של התנועה הקיבוצית, מצא שכל עוד הייתה בקיבוץ תחושה של משימה משותפת – יישוב הארץ והגנה עליה על ידי יצירה של ישובים שיוכלו לשאת את עצמם כלכלית, הרעיון הקיבוצי פרח; משהחלו החברים בקיבוץ לחוש שהמשימה הושלמה, הפרט נפנה לעסוק בעצמו והתחלנו לראות את סוף דרכו של הרעיון הקיבוצי כפי שהיה במקורו.

הנשיא לשעבר רובי ריבלין חילק את החברה הישראלית לארבעה שבטים : החילוניים, אנשי הציונות הדתית, החרדים והערבים. פרופ' שלום רוזנברג מאוניברסיטת בר אילן המשיל את החיים של ארבעת השבטים האלה יחדיו לקומה הראשונה המשותפת של בית דירות בעל ארבעה יסודות שונים, שבה צריכים הדיירים להסתדר זה עם זה למרות  השתייכותם ליסודות שונים. התנאי לכך הוא הנכונות לקבלה ויישום של כללי ההכלה, הסובלנות וההתחשבות – כללי ההגינות והדמוקרטיה.

צוותי הלחימה בצה"ל, הבאים מכל שכבות הציבור ומכל קצבי הארץ, מוכיחים זאת שוב ושוב בתחושות הרעות והאחדות שהם מפתחים ושהפכו לסוד חוסנו ועוצמתו של הצבא. הדבר מוצא ביטוי גם בזמר: "משמחת שבת צוות גם יחד… עולה וצומחת רעות גדולה".
(השיר "בעקבי הדרך" מאת שוש פלדי). לא בכדי מכונה צה"ל "כור ההיתוך הישראלי". בלהט המחלוקות והמריבות בינינו, יתכן שמשתכחת מאתנו העובדה כי יש לנו כאן משימה משותפת הנובעת משותפות גורל ואחדות מטרה. במילותיו של חוזה המדינה ד"ר בנימין זאב הרצל:" להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל תוך חתירה לשלמות רוחנית ומוסרית". התזכורת היומיומית שאנו מקבלים הן משוחרי רעתנו מחוץ למדינה והן ממרעילי האווירה ונורמות ההתנהגות מבפנים, צריכה להדגיש לנו את משימתנו הלאומית המשותפת בכל יום מחדש. עיסוק בשונות בינינו תוך שכחת המשותף אינה מקדמת אותנו, אלא להיפך, מרחיקה אותנו ממטרה זו. השונויות צריכות להפוך ליתרונות ולהשלים זו את זו בתרומה שהן מביאות למאמץ המשותף. הצבא השכיל לנתב ליתרון את ההבדלים בשכבות החיצוניות של הלוחמים ולהפיק מהם תועלת הן ברמת האחווה והן ברמת הכישורים והמיומנויות של המקצוע הצבאי. "להפוך את הלימון ללימונדה" בביטוי עממי שגור. כך נוהגת מנהיגות חכמה, ולא מנהיגות הנשענת על זריעת פילוג ושנאה.
במבחן האש הדבר החשוב הוא לא מהיכן בא הלוחם שלצידך, אלא אם יהיה לך שותף נאמן, אם יסתער אתך כתף אל כתף, אם יחפה עליך תחת אש ולא ישאיר אותך לבד כשנפצעת, גם אם הדבר כרוך במחיר סיכון חייו.
על העוצמה שצה"ל יודע להפיק מגישה שכזו אין צורך להכביר מילים. לא ניתן להתייחס לגישה זו של אחווה מתוך רעות, כבוד והתחשבות בזולת, כאל התנהגות של פראייר. אפילו על פי השיקול התועלתני ביותר זוהי הגישה האפקטיבית והמנצחת.
האם נדע לסגל אותה גם בחיים האזרחיים שלנו כדי ליצור לנו את דמות המדינה והחברה שבהן אנו רוצים לחיות? נצליח בכך רק אם נזכור להתייחס גם אל האדם שבכל זולת,
ולא רק אל השכבות והמסכים העוטפים אותו, ונזכור שהיחס שהוא ראוי לו כאדם,
הוא יחס של הגינות. אנחנו קודם כל חברה של בני אדם.

*עו"ד אהוד פלג הוא מנהל המרכז לקידום ההגינות בישראל