הפקת לקחים/עו"ד אהוד פלג*
כשסיון בתי הבכורה הייתה בת שנתיים, היא נהגה לקחת פרוסת עוגה מן השולחן ולהתרוצץ איתה בכל הבית, כששובל פירורי העוגה על הרצפה איפשר לנו להתחקות על עקבותיה. לימדנו אותה שאוכלים רק בישיבה. יום אחד טיילנו איתה בכיכר וראינו אותה צועדת בביטחון לעבר משפחה שישבה ואכלה גלידה. היא התיישבה מולם באופן הפגנתי כשמבטה ממוקד בגלידה שליקקו ועיניה אומרות הכול. אחרי שקנינו לילדה גלידה, שאלנו את עצמנו אם היא למדה מן הניסיון או אולי דווקא אנחנו לא דייקנו בשיעור.
מעשיה ידועה מספרת על הרשלה' שהתבקש ללכת ולהביא כלבלב מן הקצה האחר של העיר והגיע הביתה בלעדיו, מאחר שלא טרח לקשור אותו ברצועה. במקרה אחר נשלח אותו הרשלה' להביא הביתה חבילת בשר. הפעם דאג ללפף את החבילה ברצועה וגרר אותה כל הדרך הביתה. עם הגיעו גילה שמהחבילה הגיעה המעטפת בלבד, כשכל כלבי השכונה מביטים בו מאחור בהכרת תודה. האם הרשלה' למד מן הניסיון? את הלקח ממקרה הכלבלב הוא אולי למד, אך ספק הוא אם יישם את הלקח כהלכה. אכן אין די בלמידה מן הניסיון; יש ליישם את הניסיון שנרכש בצורה נכונה.
רבות דובר לאחרונה על החשיבות שבהפקת לקחים, אולי לאור העובדה שאיננו מצטיינים בכך… בהיסטוריה הקרובה של מדינת ישראל יש דוגמאות לא מעטות לכך – לקחי מלחמת יום הכיפורים לדוגמה: 50 השנים שחלפו עד לאוקטובר 23 מחקו מן הזיכרון מושגים כגון קונספציה, יהירות, זחיחות, התעלמות מהתרעות ועוד. אפילו כלי חשוב שנוצר כלקח מאז במיוחד כדי להגן עלינו מפני עצמנו – מוסד ה"איפכא מסתברא" בחיל המודיעין – צומק, עוקר ונעלם. קולות אחרים שניסו לפקוח את עיני המערכת הושתקו מיד ביד רמה ובלב גס של מפקדים יודעי כול. מנגד, יש סכנה לניסוח לקחים שאחיזתם במציאות רופפת ביותר, ושאימוצם עלול להוביל לקבלת החלטות שגויות ואף מסוכנות.
כזוהי לדוגמה הקריאה שנשמעה לאחרונה לחידוש ההתיישבות היהודית בלב עזה. שר האוצר אפילו סיפר על תוכנית עסקית שטרח וערך לשם כך תחת שם הקוד "בוננזה". הוא לא יודע אולי אבל "בוננזה" הייתה סדרת טלוויזיה על המערב הפרוע ששם כידוע שליפות התקבלו בברכה. החלק היותר מדאיג הנקשר לקריאה הזאת היא הטענה שלפיה ללא פינוי גוש קטיף לפני עשרים שנה לא היה מתרחש טבח השבעה באוקטובר, ולפיכך ברור כי הייתה זאת טעות ענקית מצד ממשלת ישראל דאז להחליט על הפינוי. במילים אחרות נטען כאן כי הישארותם של כמה אלפי יהודים בתוך אוכלוסייה של כשני מיליון ערבים בחבל עזה, הייתה מוצדקת כדי למנוע את שארע בשבעה באוקטובר. "לקח" זה כביכול מתעלם מכמה שאלות בסיסיות: 1.כמה חיכוך, שנאה ופיגועים היו מתרחשים בעשרים השנים האלה לו המציאות נשארה כפי שהיא.2. כמה כוחות של צה"ל היו צריכים להיות מרותקים לאבטחת המתיישבים? 3. האם נוכחות המתיישבים הייתה מונעת את עליית החמאס לשלטון ברצועה בשנת 2006 או את השתלטותו עליה ב-2007 ? 4. האם מדינת ישראל הייתה במצב בינלאומי טוב או רע יותר לו המשיכה לשלוט על שני מיליון עזתים, מאשר לו יכלה להראות (אילולא ייבשה במשך שנים את הזרוע ההסברתית שלה) כיצד השנאה וכוונות ההשמדה משתוללות אצל הפלסטינים גם בלי קשר לשליטה ישראלית בהם? 5.האם המשך הנוכחות של הישובים הישראלים בחבל עזה היה מונע את התפתחות הקונספציה לפיה החמאס מורתע, או את תופעות שכרון הכוח, היהירות והזלזול במידע התרעתי, שהופגנו על ידנו כל השנים הללו?
אולי כדאי לשקול את ניסוח הלקח רק אחרי שהקשר הסיבתי בין הסיבה למסובב יוכח במידה רבה יותר של סבירות, ולהשתדל שהוא לא יהפוך ללקח המבטא חכמה בדיעבד…
דומה שהלקח הלאומי החשוב ביותר והמוזנח ביותר בשנים האחרונות בישראל הוא לקח חורבן בית המקדש והאירועים שקדמו לו: מריבות האחים בתוכנו, הזמנת הרומאים להתערב בסכסוך ולבסוף מלחמת האחים בעיר ירושלים תחת מצור הרומאים, ותוצאתם כאמור – החורבן והגלות. זהו לקח שמתעלמים ממנו שוב ושוב, למרות יום הצום הלאומי בתשעה באב. בספר ישעיהו נאמר "מהרסייך ומחריבייך ממך ייצאו"; הכוונה במקור הייתה שהם ייצאו אל מחוץ למחננו, אך בפועל מתברר שהם באים מתוכנו ומסכנים את כולנו ביוצרם פילוג ושסעים בעם וכרסום בחוסן הלאומי.
גם יום הכיפורים המצוין בתקופה זו, הפך להיות דוגמה לאי הפנמת השיעור העוסק בבקשת מחילה וחרטה על כל חטאינו והבעת מחויבות לשיפור דרכינו בשנה החדשה. די במבט חטוף אל מהדורות החדשות המודפסות או המשודרות בימים שאחרי יום הכיפורים כדי להבין כי רבים רבים לא מיישמים את הלקח הזה, או חמור מכך לא מבינים אותו או חמור אף שבעתיים – לא היו כנים מלכתחילה בעת הכאתם על חטא.
לא ניתן לנסח את הדברים פשוט יותר וברור יותר מכפי שעשה זאת הלל הזקן כשהסביר לרומאי את התורה כולה על רגל אחת: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" – אמירה שממנה נגזרת גם הגדרת ה"הגינות" – התייחסות לזולת בכבוד, ביושר ובהתחשבות, מבלי לנצל חולשות או מצוקות. קשה להבין כיצד כל התזכורות המעשיות לכך הנכללות בתפילת "שמע" והנאמרות שלוש פעמים ביום על ידי מאות אלפי אנשים, אינן מצליחות לגרום ליישום הכלל הפשוט והבסיסי של הלל המתמצת את התורה כולה. הדברים הרי ידועים; היישום שלהם הוא שלוקה בחסר, בלשון המעטה.
ואם ביישום פשוט כך הוא הדבר, הרי שביישום מורכב יותר הדורש היקש – השלכה ממציאות עובדתית אחת למציאות עובדתית אחרת – אין פלא על היעלמותו של הלקח. הדרישה ליישום נכון של לקחים מעודדת אותנו לגמישות מחשבתית ומתריעה מפני קיבעונות – קונספציות: מה שהיה נכון במצב דברים אחד לא בהכרח נכון למציאות המשתנה, שנאמר "אין אדם נכנס לאותו נהר פעמיים"; הנהר זורם לו הלאה והמים הם כבר מים אחרים. הקיבעונות הם תוצאה של עצלות מחשבתית, זלזול ויוהרה, וראינו את פגיעתם הרעה הן במלחמת יום הכיפורים והן בשבעה באוקטובר 23 . קיבעון כזה יכול לבטא גם תובנות שהופקו במציאות אחת וניסו ליישמן במציאות אחרת, שונה.
דוגמה לכך היא שנאת השמאל על ידי מעגלים רחבים של צאצאי העולים ממדינות ערב בראשית ימי המדינה, לאור יחס ההתנשאות שהרגישו אז מצד שלטון השמאל (ובמקרים לא מעטים הם גם צדקו). השנאה כלפי השמאל במציאות היום מהווה יישום שגוי של לקח שנלמד במציאות שונה, בלא בסיס של אחיזה לכך במציאות הנוכחית. בחג אחר למדנו כי "כנגד ארבעה בנים דיברה התורה: אחד חכם אחד רשע אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול". ועוד למדנו כי "איזה הוא חכם – הלומד מן הניסיון". אם נמשיך להיכשל בהפקת לקחים וביישומם, חכמים כבר לא נהיה, וקיים חשש כבד שהאפשרויות האחרות לא תספקנה עוד כדי להבטיח את המשך קיומנו בארץ הזאת.
* עו"ד אהוד פלג הוא מנהל המרכז לקידום ההגינות בישראל