במחשבה תחילה/עו"ד אהוד פלג*

מפי חברינו הפסיכולוגים למדנו כי ילד האומר להורה "אני שונא אותך", לא ממש מתכוון לכך; הוא כועס עליו או לא מרוצה ממשהו שההורה אמר או עשה, ואין לו דרך מדויקת יותר לבטא זאת. אך מה קורה כשהילד הוא שר או חבר כנסת? האם גם אז נכון לייחס לו חשיבה והתנהלות רגשית אינפנטילית, או שבמקרה שלו הכוונה היא דווקא למובן העממי יותר של המילה "אינפנטיל"?

ה"מחמאות" וה"ייחולים" שהרעיפו שרים וחברי כנסת מסוימים על אנשי צוותי האוויר שלנו, כשאלה הודיעו שלא ימשיכו להתנדב לצבא אם הממשלה תבצע את הרפורמה המשטרית, זכורים לנו היטב. נצטט כמה מהם: "פריבילגים!"; "סרבנים לכו לעזאזל"; "נסתדר בלעדיכם"; "את כל אצולת הטייס היה צריך להחליף"; "הסרבנים הבזויים והשפלים מחזקים את האויב";
רבות נכתב כבר ונאמר על גבולות המחאה הלגיטימית ועד כמה היא צריכה להיעצר בשערי מערכת הביטחון; במקביל גם היינו עדים ל(היעדר) גבולות השיח הציבורי כשמדובר היה בביקורת על מה שחלק מהציבור החשיב כסרבנות (למרות שההתייחסויות כוונו לרוב להודעות על הפסקת התנדבות ולא לסרבנות לציית לצווים חוקיים).
היום, ובפרספקטיבה של המלחמה באיראן, ראוי להידרש לנושא שוב בכל הקשור ל(היעדר) התבונה בתגובותיהם של המקללים והמנאצים רושפי השנאה. אותם אישי ציבור שהתחרו זה בזה בהתבטאויות משתלחות בלוחמים של צוותי האוויר, בוודאי מברכים עתה בסתר על קיומם של אותם הלוחמים ומייחלים להצלחתם במיגור משגרי הטילים האיראנים וביירוט הטילים ששוגרו לכל רחבי ישראל. דווקא אישי ציבור, שאמורים להוות דוגמה ומופת בהתנהגותם, כשלו בהתבטאויותיהם אז במבחן הפשוט ביותר של ההגינות – התייחסות לזולת בכבוד, ביושר ובהתחשבות. אין להתפלא על כך, משנזכרים כי רק 12 מתוך 120 חברי כנסת הסכימו להצעה להוסיף להצהרת האמונים של חבר כנסת – "הנני מתחייב למלא באמונה את שליחותי בכנסת" – מלה אחת: "למלא באמונה ובהגינות את שליחותי בכנסת".

היום מומחש לא רק אופיין הלא הוגן והלא מוסרי של ההשתלחויות שחטאו בהן כלפי הטייסים, אלא גם אופיין הלא חכם, בבחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה". בגבור עליהם ייצריהם –  הגאווה, השנאה והכעס – נסתתרה מבינתם של המלעיזים משמעות החוב שהם חבים לאותם הגיבורים ולחוב שהם עוד יחובו להם בעתיד, כשאותם הלוחמים יגנו עליהם שוב ושוב מפני שונאינו, תוך גילוי גבורה עילאית ותוך הקרבה בלתי נתפסת. כשהיצרים גועשים התבונה נעלמת. ביקורת? כן. מחלוקת? כן. אבל בתוך כל אלה גם הכרה בזכותו של הזולת לדעה שונה ולחירותו לבטא אותה. הכרה נטולת שנאה, נטולת קללות. כך נראית חברה המקפידה בכבודו של אדם, כל אדם; כך נראית חברה הוגנת שבה כולנו רוצים לחיות. אנשי ציבור, יותר מכל אחד אחר, אמורים לדאוג לאחדות בעם ולא לעסוק השכם והערב בליבוי יצרים, בפילוג ובשיסוי. מי שלא מבין זאת בוודאי אינו ראוי להיות נציג ציבור.

במגילת אסתר מסופר על מה שנעשה בהמן הרשע שהלעיז על עם ישראל ובמיוחד על מרדכי היהודי, ולבסוף נאלץ לשאת אותו על כפיים (על חמור לבן) בראש חוצות ולצעוק "כך ייעשה לאיש שהמלך חפץ בייקרו!". אצלנו מן הסתם תתחלף המילה "המלך" ב"הממלכה", דבר שלכשעצמו יהווה תחילתו של שינוי מרענן.

מול חכמת התכנון שהפגינו טובי המוחות במערכת הביטחון שלנו במלחמה נגד איראן, מגיע לעם ישראל גם שיהיו לו מנהיגים ואישי ציבור חכמים יותר, המקדימים חשיבה לשיח מרעיל.

*עו"ד אהוד פלג הוא מנהל המרכז לקידום ההגינות בישראל

https://www.maariv.co.il/landedpages/printarticle.aspx?id=1209815