הרצי זה אנחנו/עו"ד אהוד פלג*
אם זה קרה לטוב ביותר, זה יכול לקרות גם לכל אחד מאיתנו
כשנהגתי לחשוב על דמות המפקד האידיאלי הייתה עולה לנגד עיניי דמותו של הרצי הלוי: אחראי, רציני, מקצועי, אמין, צנוע ומוביל. הרצי הוא הטוב במפקדים שיכולה הייתה המדינה שלנו להעמיד; אבל כשמדובר בבני אדם, גם אידיאלי זה לא מושלם. כולנו בשר ודם, גם הטובים שבינינו.
אנחנו לא חפים מטעויות. מי שיחשוב אחרת, כבר טועה את הטעות הראשונה. מי שיחשוב שהוא מושלם, לעולם לא ייזהר ולעולם לא ישתפר. קיימת אמרה: "רק הטובים ביותר ממשיכים כל העת להשתפר" .לכאורה יש כאן פרדוקס: מדוע שישתפרו אם הם כבר הטובים ביותר? למעשה כאן טמון סוד המצוינות שלהם – שיפור מתמיד וחתירה מתמדת למצוינות. הכרה בחוסר מושלמותנו ובחולשותינו היא גם סוד כוחנו. חיפוש מתמיד אחר נקודות תורפה, מבלי לנוח, מבלי לשקוע בשאננות, בתחושת כוח מופרזת, ומבלי לנוח על זרי דפנה – זה מה שמשביח אותך, מחזק אותך ומכין אותך לאתגרים הבאים והקשים יותר.
בסיירת מטכ"ל, שעליה הרצי פיקד, הפרק "מקרים ותגובות" הוא מרכיב בלתי נפרד מפקודת-מבצע. באמ"ן, שגם בראשו הרצי עמד, ה"איפכא מסתברא" היה אחד מלקחי מלחמת יום הכיפורים. הייתה זו מחלקה שתפקידה היה לאתגר את החשיבה של המערכת ולהעלות בפניה מסקנות אפשריות אחרות, כדי לבחון אם היא יכולה לשלול אותן או שעליה לבחון את עצמה מחדש ולהיערך לקראתן.
במהלך השנים צומצמה המחלקה לקומץ אנשים בלבד שגם קולותיהם התעלמו.
הזיכרון הקצר, גם הוא מאפיין אנושי, חבר לכשלים אנושיים אחרים כגון חוסר הקשב לזולת ותחושת "אני צודק תמיד ואל תנסו להוכיח לי אחרת" ומיסמס את האמצעי המרכזי שנועד להתמודד עם תפיסת הקונספציה השגויה שגרמה למחדל יום הכיפורים 1973.
אבל הרצי לא כזה; לא שחצן, לא שאנן, לא אדיש ולא מזלזל בדעות אחרות. דווקא משום כך תחושת ההפתעה והאכזבה הן מרות יותר. אולי יש כאן שיעור חשוב לכולנו: אם זה קרה לטוב ביותר זה יכול לקרות גם לכל אחד מאיתנו. מדוע זה קורה? כי טובים ככל שנהיה, אנחנו לא מושלמים.
בנהיגה מונעת גורסים כי "הסכנה תגיע מן השטח המת – השטח שאינך רואה". לפעמים השטח המת הוא אצלך במוח או באישיות. נאמר כבר "אין עיוור יותר ממי שמסרב לראות"; לראות זה גם לשאול את עצמך מה אינך רואה, ואולי גם מה אתה מסרב לראות, מה אתה דוחה על הסף.
הדילמה הצבאית הישראלית היא ברורה: מדינה קטנה מוקפת אויבים קרובים ורחוקים, צריכה להתנהל עם צבא שמתבסס בחירום גם על כוחות המילואים, שגיוסם פוגע קשות במשק. היא אינה יכולה להרשות לעצמה להיות פרושה כל הזמן במלוא כוחותיה; היא אף אינה יכולה להקפיץ את המילואים השכם והערב. האיום מצד אויביה הוא מתמיד, הן בהיבט היכולות ובוודאי בהיבט הכוונות. מתי כוונות כלליות הופכות לכוונות קונקרטיות – זוהי משימת-העל של המודיעין ואחריותו להתריע בזמן. בלשכת ראש אמ"ן מתנוססת הכתובת "עם ישראל מצפה מכם לחדשות טובות בזמן הקרוב, ולחדשות רעות בזמן".
מצד שני לא ניתן לצעוק כל הזמן "זאב, זאב!"; המשק לא יעמוד בכך.
מדינות מערביות מתקשות להבין את המתח הקיומי הזה שישראל חווה ביום יום. כדי לעמוד בכך אנו מפתחים תפיסות והנחות עבודה שמאפשרות לנו לכוון ולמצוא את האיזון הנכון בין רגיעה להתרעת מלחמה. אנחנו משתדלים לעדכן אותן באופן מתמיד, בצד שכלול בלתי פוסק של אמצעי האיסוף המודיעיניים. אך תמיד יש סכנה להיווצרות קיבעונות מחשבתיים – הקונספציות – ועיוורון עצמי. מה שמחיש את תהליך העיוורון והקיבעון המחשבתי הן תכונות המתפתחות לעיתים גם אצל מי שלרוב צודק בניתוחיו ובמסקנותיו: היהירות והביטחון העצמי המופרז. ענווה וספקנות הן המידות הנדרשות כאן.
סיסמתו של תיכון הריאלי בחיפה היא "והצנע לכת". משנתו של סגן הדר גולדין ז"ל, שגופתו עדיין מוחזקת בעזה, הייתה "בעוז ובענווה".
"למד לשונך לומר איני יודע" אומר התלמוד במסכת ברכות. למד להטיל ספק ולבדוק עצמך שוב ושוב; אך אין די בכך: מפקד גם צריך להגיע למסקנות, לקבל החלטות ולהוביל לאורן. וגם כאן יש מתח בין הספקנות ואי הוודאות לבין העת להחליט, להתקדם ולבצע.
דמותו של הרצי כפי שהצטיירה בפנינו מתחילת המלחמה הייתה של מפקד רציני, שקול, לא מתלהם, לא רודף כבוד; מפקד של חיילים, במגע מתמיד עם הקו הראשון, מגיע לכל זירות הלחימה, משוחח עם מפקדים ועם לוחמים. הוא הוביל את הצבא להישגים צבאיים מרשימים בכל החזיתות ולרגע לא איבד את קור רוחו. תפקודו במלחמה הזכיר לנו את תפקודו של דדו במלחמת יום הכיפורים ושניהם התבלטו כמפקדים משכמם ומעלה אל מול מכת פתיחה קשה מאוד שכפה עלינו האויב. ראינו על הרצי את כל נטל האחריות הפיקודית. הוא לא חלק באחריות למחדל פרוץ המלחמה, הוא לא חיפש שותפים לאחריות הזאת ולא עסק בהאשמות. הוא הדגים לכל המדינה מה פירושו של המושג אחריות, ואחריות מתחילה באות א' – "אני" – ומשתרעת מ-א' ועד ת' – על כל דבר שבתחום משימתך.
לכל "עורפי הראשים" שאצה להם הדרך ושואלים כיצד זה לא התפטר הרמטכ"ל מיד מתפקידו, אנסה להבהיר את משמעותה של אחריות במקרה שכשלת: חובתך קודם כל לנטרל את הסכנה, לחסל את האיום, לתחקר את הכשלים ולפנות את מקומך רק אחרי שווידאת שסוד הכישלון פוענח ופוצח ושהונחה התשתית ליישום הלקחים. (נזכור שכבר בתחילת המלחמה העמיד הרצי צוות תחקיר חיצוני בראשות הרמטכ"ל לשעבר שאול מופז, אך הממשלה כפתה עליו לפזרו).
ועדיין נשאלת השאלה המטרידה: אם זה קרה לטוב ביותר בינינו, איך מונעים כשל כזה בפעם הבאה. המסקנה היא בעיקר בתחום האנושי והאישיותי: הפנמת היעדר מושלמותנו והכרה באפשרות הטעות הרובצת לפתחנו, תוך ביצוע היערכות תואמת. גישת הנהיגה המונעת, שהוזכרה קודם לכן, ממליצה לנהג לייצר סביבו מרחב בטיחות ולתת "על כל שינוי – פיצוי": על כל הפרעה המשפיעה על מרחב הבטיחות, יבוא פיצוי באופן הנהיגה. הנורמה של "הקדם תרופה למכה" היא שעושה לעיתים את ההבדל בין חיים למוות, ומפעילים אותה עוד לפני שרואים את הסכנה בעין, אלא כבר כשמבחינים בסימנים לאפשרות התרחשותה. בכך מקצרים את זמן התגובה ופותחים בפנינו יותר אמצעי תגובה. התנאי לכך הוא כאמור ענווה והיעדר שאננות, וכן נכונות ללמוד ולהשתפר גם כשאנחנו הטובים ביותר. זה אולי השיעור הראשון שיש ללמוד מלקחי השבעה באוקטובר ואולי השיעור האחרון שנוכל ללמוד מהרצי, ובמילותיו שלו מלפני כמה ימים, כשהציג את תחקירי המלחמה: "אני מקפיד כל יום מאז השבעה באוקטובר 23, שמחת תורה, להסתכל לכישלון בעיניים, ואני אומר לכם אל תנסו לשכוח ואל תנסו להסיט את המבט, לא ממקום של חולשה, עם הרבה מאוד עוצמה, כי ככה נהיה חזקים יותר. קבעתי חמישה ערכים שלאורם נתחקר: אמת, שקיפות, ענייניות, אחריות, רעות."
גם היום כשאני חושב על דמותו של המפקד האידיאלי,
אני חושב על הרצי הלוי, ומצדיע לו.
* עו"ד אהוד פלג הוא מנהל המרכז לקידום ההגינות בישראל