לא לעמוד מנגד/ עו"ד אהוד פלג*
דמוקרטיה היא שלטון על פי רצון העם. בלשונו של נשיא ארצות הברית אברהם לינקולן בנאום גטיסברג הידוע: "שלטון של העם, על-ידי העם, למען העם". הרציונל מאחרי הרעיון הדמוקרטי הוא כי כל אזרחים שווים בזכויותיהם ובחובותיהם, ואין מעמד מיוחד לשכבה בציבור המרוממת מעם כביכול. (כבר למקרא הרציונל הזה עולות כמה שאלות לגבי שוויון החובות במדינת ישראל, אך נעזוב זאת למאמר אחר).
כיצד יודעים מה הוא רצונו של העם? לואי ה-14 פתר את הבעיה באמירה המיוחסת לו "המדינה זה אני". במדינות דמוקרטיות נהוגים לשם כך שני כלים עיקריים: בחירות חופשיות לשלטון ומשאל-עם. לנוכח המתרחש אצלנו בחודשים האחרונים, ניתן לשאול אם די באמצעים אלה כדי לדעת תמיד רצון העם מהו. משאלי עם ניתן לקיים על פי חוק בישראל רק על סוגיה אחת: ויתור על שטח הנמצא בריבונות ישראלית. התחום הצר כל כך של הגדרת הנסיבות המאפשרות עריכת משאל-עם מעיד על חשש של השלטון מהצגת שאלה ישירה לעם, אם מתוך שאינו רוצה לשמוע שדעתו של העם שונה משלו, ואם מתוך שאינו חושב שהעם ניחן ביכולת ההבנה המתאימה להכרעה בסוגיות גורליות. מוזר הדבר, שכן אם העם כשיר דיו כדי לבחור מי יוביל אותו להתמודדות עם משברים לאומיים ואפילו מלחמה, נראה מעט מזלזל לייחס לו חוסר תבונה מספקת לצורך הכרעה בסוגיות עקרוניות כל כך.
הבחירות הן הכלי העממי לבחירת השלטון. על פי השיטה הנהוגה כיום בישראל המפלגות המתמודדות אמורות להציג לציבור מצע שבו הן מפרטות באיזו דרך בדעתן להוביל את המדינה אם תהיינה בשלטון; העם צריך לבחור בין המפלגות השונות על פי המצע, ועל-פי אמונו בכנות הכוונה וביכולתה של המפלגה להוציאו אל הפועל. היות והבחירות נערכות בשגרה בכל ארבע שנים, צפוי שתעלינה במהלך תקופת כהונה של כנסת ושל ממשלה סוגיות חדשות שלא הוצגו לעם לפני מערכת הבחירות. בדרך כלל הממשלה והקואליציה בכנסת רשאיות להכריע בהן במסגרת המנדט – ההסמכה – שקיבלו בבחירות לנהל את ענייני המדינה. יוצאות מכלל זה הן השאלות העקרוניות הנוגעות למבנה המשטר ולזהותה של המדינה, שבהן אין לדון ללא דיון ציבורי עמוק ומקיף ואין להכריע בהן על חודו של קול בכנסת. סוגיות אלה אמורות למצוא את פתרונן על פי הוראות חוקה, או בישראל על פי חוק יסוד, שהם בשלב זה הפרקים של החוקה העתידית.
סוגיה שאין לה פתרון או הכוונה בשני מקורות אלה חייבים להעמיד לפתחו של העם. יש מדינות שבהן הממשלה מתפטרת כדי לחזור לציבור ולבקש את אמונו והסמכתו לדרך החדשה. אין לשלטון סמכות להכריע בסוגיה שכזו, ומשהוא מנסה לעשות זאת, הוא פועל בחוסר סמכות מהותית. דינו של מעשה שלטוני שנעשה בחוסר סמכות הוא בטלות. בשפת המחאה נגד הרפורמה המשפטית, זוהי הפרת החוזה הדמוקרטי שיש בין העם ובין הממשלה. אמר בזמנו הגנרל האמריקאי דאגלס מקארתור: "הנאמנות שלי היא לחוקה ולא ליושבים הארעיים בבית הלבן". במצב שנוצר בישראל אנו עדים לניסיון של השלטון לבצע שינוי משטרי בחסות החוק אך ללא אישור העם ובאופן המנוגד לרצונו. הרפורמה המוצעת כלל לא הוצגה לציבור במערכת הבחירות ומשכך תוצאותיהן של הבחירות אינן מעידות על תמיכה ברפורמה. יתרה מכך, במיזם "משאלת-העם" של המרכז לקידום ההגינות בישראל נבחנה על ידי מכון המחקר גיאוקרטוגרפיה דעתו של הציבור על שמונה סעיפי הרפורמה, באמצעות מדגם ארצי מייצג ענק של 4,000 איש שייצג את כל רבדי הציבור הישראלי כמשקלם באוכלוסייה (טעות דגימה של עד 1.5%!).
הממצאים היו חד משמעיים: שני שלישים מהציבור התנגדו למרבית הסעיפים ולמעלה ממחצית ממצביעי הליכוד התנגדו לחמישה מתוך 8 סעיפים. כך לדוגמה 72% מהציבור מתנגד לפגיעה בעילת הסבירות וכ- 55% ממצביעי הליכוד מתנגדים לכך גם כן. המהלך שמבקש הרוב הקואליציוני בכנסת לבצע הוא איפוא מהלך לא חוקתי ואנטי דמוקרטי, בהיותו סותר במפורש את רצון העם. גם רוב בכנסת לא יוכל להכשיר מהלך כזה. פסק השופט יעקב קדמי בערעור בחירות בפרשת ארליך נגד יו"ר ועדת הבחירות בשנת 1999: "הדמוקרטיה אינה מרחיקת לכת בהגנה על ערכיה עד כדי שיתוף פעולה עם המבקשים להרוס אותה. אדרבא, על דגלה חרותה זכותה הטבעית להגן על קיומה מפני אלה המבקשים את נפשה". זה הוא המצב המוליד את המחאה העממית הנרחבת נגד הרפורמה. המוחים נלחמים על זכותו של העם לראות את המדינה מונהגת על פי רצונו ותוך שימור הזהות והמשטר המוגדרים לה במגילת העצמאות. המדינה איננה של הממשלה; המדינה היא של העם. ממשלה המעוותת את רצון העם מאבדת את הלגיטימציה המוסרית והחוקתית שלה. מה אם כך יכול העם לעשות במצב שבו סוטה השלטון מדרך המלך ופועל בניגוד לרצונו? מול משבר חוקתי כזה יש לחזור אל המסמך המייסד, אל מגילת העצמאות ולעשות כמצוותה: " אנו קובעים שהחל מרגע סיום המנדט הלילה אור ליום שבת ו' באייר תש"ח, 15 במאי 1948, ועד להקמת השלטונות הנבחרים והסדירים של המדינה בהתאם לחוקה שתיקבע על ידי האסיפה המכוננת הנבחרת לא יאוחר ב-1 באוקטובר 1948…".
יש איפוא לכנס אסיפה מכוננת שתייצג את כל רבדי הציבור. האסיפה המכוננת תגבש חוקה. החוקה תאושר על ידי הציבור במשאל-עם. על פי החוקה ייערכו הבחירות למוסדות השלטון. עד למועד הקמת מוסדות השלטון מכוח החוקה שתיקבע, תיפסק לאלתר כל החקיקה בכנסת שעניינה סדרי השלטון והמשפט בישראל. איך גורמים לתהליך כזה לקרות? זהו מהלך שראוי שיתקיים בהסכמה רחבה, אך בהיעדרה ובהתבסס על מגילת העצמאות, יש לפנות לבג"צ על-מנת שיצהיר על הצורך לקיים את התהליך המתואר.
החיסרון העיקרי הוא בכך שאין זה פתרון פשוט והוא יארך זמן ממושך. הוא גם יהיה כרוך במאמצים ארגוניים רבים ובמרכזם הצורך להחליט על סדרי בחירתה, התכנסותה וכללי עבודתה של האסיפה המכוננת. ייתכן כי אין מנוס מכך, למרות שמדובר במעין אתחול של מבנה המשטר הישראלי ( (RESTART ISRAEL, שכן הימנעות מביצוע המהלך בזמנו מתנפץ לנו כעת בפנים ומאיים לפורר את מדינת ישראל.
פתרון אחר, פשוט יותר ופחות מרחיק לכת, נוגע לרפורמה המשפטית בלבד. היא תועמד למשאל-עם שיכריע מהו רצון העם בנושא זה. כזכור, העם הוא הריבון האמיתי בדמוקרטיה. משאל העם יתבצע על בסיס עבודת ההכנה שעשה המומחה למשפט וחברה פרופ' גד ברזילי ז"ל במיזם "משאלת-העם". חוק יסוד: משאל עם יתוקן, ואפילו בהוראת שעה לעניין זה בלבד. אם הממשלה תסרב למהלך יוכל בג"צ לחייב אותה לבצעו, כדי להציל את הדמוקרטיה הישראלית מהתאבדות. במשבר חוקתי ולאומי שכזה יש לפנות גם לפתרונות לא שגרתיים כדי למנוע מלחמת-אחים.
בשבוע שבו חל ט' באב, מבחננו ההיסטורי הוא אם למדנו ממנו את השיעור הגורלי:
אם נילחם בינינו – ינצחו אויבינו.
* עו"ד אהוד פלג הוא מנהל המרכז לקידום ההגינות בישראל
https://www.maariv.co.il/journalists/opinions/Article-1025868