רגע לפני מלחמת אחים / אהוד פלג*
בשבוע שעבר נחשפנו לשפל חדש בשיח הישראלי: מפגין קילל משפחה שכולה ואיחל לה לאבד בן נוסף. במדינת ישראל מוכת השכול, שבה טובי הבנים מקריבים את חייהם למען קיומה של המדינה, חילל אזרח את קדושת ההקרבה ורמס ברגל גסה את שאריות הקונצנזוס הישראלי. הגינויים לא איחרו להגיע ובצדק. הושמעה גם התנצלות לא כל כך משכנעת. השאלה המטרידה שנותרה פתוחה היא: כיצד מגיעים לשפל שכזה? כיצד מסוגל אדם נורמטיבי לצלול לתהומות של שנאה ולדלות משם את הביטויים האיומים האלה? ואולי נתן אותו מפגין עצמו חלק מהתשובה לכך, כשניסה להסביר בהתנצלותו כי עשה את הדברים ברגע של זעם, שבו לא חשב כל כך ולא שלט כל כך על דבריו. להיעדר שליטה על מעשיך קוראים גם אי-שפיות. בצרפתית המילה זעם (Rage ) היא גם שמה של מחלת הכלבת, שכידוע פוגעת במוח וגורמת לשיגעון. אדם המביא עצמו לידי זעם, עלול בעצם ללקות באי-שפיות זמנית על ביטוייה הקשים והקיצוניים. האם יש בכך כדי לספק צידוק למי שנוהג כך? בעולם המשפט, אדם המבצע מעשה תחת השפעת סמים או שכרות, אינו פטור מאחריות פלילית. ההלכה המשפטית קובעת שמאחר שהיה מודע למעשיו בטרם הכניס עצמו מרצון למצב של חוסר שליטה, הוא היה צריך לקחת בחשבון שבהיותו תחת השפעת הסם או האלכוהול, הוא יתקשה להבחין בין טוב ורע ועלול שלא לשלוט בהתנהגותו. הוא הדין באדם המסניף לעצמו את הסמים הנפשיים המזיקים: גאווה, תאווה, קנאה, שנאה וכעס. טבעם של רגשות אלה, שהם מעבירים אדם על דעתו. על משקל האימרה "כשהתותחים רועמים המוזות שותקות" הרי "כשהיצרים רועמים הערכים דוממים".
אמרו חז"ל: "הגאווה התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם"(רבי אליעזר הקפ"ר, מחשבת אבות). עוד אמרו: "שלושה דברים מוציאים את האדם מן העולם: עין הרע, יצר הרע ושנאת הבריות"(רבי יהושע בן חנניה). ח"כ מיקי זוהר הסוגד לדבריו לכבוד, לכסף ולכוח, בוודאי יזהה כאן את מסוכנותם של מושגים אלה, השייכים למשפחה דומה.
האם המסקנה מן הדברים היא כי זו דרכו של עולם? כי זהו הטבע האנושי, ולפיכך נגזר עלינו לכעוס, לשנוא ולקנא, ולהיות צפויים לכל הביטויים המילוליים והפיזיים המתלווים לכך?
ייתכן כי התשובה טמונה באימרה נוספת של חז"ל: "איזהו גיבור הכובש את יצרו". בסופו של דבר, השליטה על היצר היא כולה בידינו. זאת אולי משמעות המושג "מותר האדם" שאנו מתהדרים בו, ולא תמיד בצדק. בין הגירוי הפועל על קצות עצבינו ובין התגובה שלנו, מצוי מרחב השליטה שלנו – שיקול-הדעת. אדם אינו אמור לפעול מתוך אוטומטיזם, שבו לחיצה על הכפתור המתאים גוררת תגובה ידועה מראש . מסננות מוחנו אמורות להיכנס לפעולה ולנתח את המידע, את אפשרויות התגובה ואת משמעותן ולבסוף אף לקבל את ההחלטה באשר לתגובה המתאימה. במרחב השליטה הזה מצויה גם אחריותנו למעשינו. על-פי סטיבן קובי המונח responsibility (אחריות) נוצר מצירוף המילים Response ו- Ability (יכולת תגובה).
הקנאה, השנאה והכעס אינם החוליה האחרונה בשרשרת התגובתיות שלנו, ובוודאי לא צריכים להיות החוליה הקובעת בשרשרת זו. דווקא בעת שהיצרים רועמים, אמורות להידלק במוחנו כל נורות האזהרה ולהצביע על ההשלכות ההרסניות של התגובות שהם מכתיבים ועל המדרון החלקלק שאליו נתדרדר אם ניתן להם לשלוט בנו: תחילתו בחוסר סובלנות, המשכו באלימות מילולית ובאלימות פיזית וסופו במלחמת אחים. והיו כבר היו דברים מעולם ("לא חרב בית המקדש אלא בשל שנאת חינם").
מול היצרים והסכנות הטמונות בהם עלינו להציב אלטרנטיבה ערכית להסדרת ההתנהגות בין בני-אדם בחברה האנושית. אלטרנטיבה זו, על פי המרכז לקידום ההגינות בישראל, היא ערך ההגינות: התייחסות לזולת בכבוד, ביושר ובהתחשבות, מבלי לנצל חולשות ומצוקות.
שונות? כן. מחלוקת? כן. ביקורת? כן. אבל בתוך כל אלה, גם הכרה בזכותו השווה של הזולת לדעה משלו ולחירותו לבטא אותה. הכרה נטולת זעם. נטולת שנאה. נטולת קללות. כך נראית חברה המקפידה בכבודו של אדם, כל אדם. כך נראית חברה הוגנת, שבה כולנו רוצים לחיות. כאשר צלילי ההגינות יישמעו במקומותינו, לא ירעמו התותחים של מלחמת האחים.
*עו"ד אהוד פלג הוא מנהל המרכז לקידום ההגינות בישראל