ראשנו שח/עו"ד אהוד פלג*
מעטים אזרחי ישראל המסתובבים היום עם תחושה של שמחה בלב. בין הסיבות לכך מצויות המלחמה הקשה, האבדות הנוראיות, ההשפלה הצורבת, הדאגה הארוכה לשלום החטופים שחזרו ולגורל החללים שטרם חזרו, והתחושה שהאיום הביטחוני לא הוסר. יש גם סיבות פנימיות להיעדר השמחה ולדאגה הגדולה האופפת אותנו; סיבות שבחלקן גם גורמות לנו לבושה בהתנהגות אזרחינו ונבחרינו ומוציאות לנו שם רע בעולם. רבים נתפסים לכדי הרמת ידיים ולייאוש ואלה הם כבר סימנים מדאיגים של התפוררות לאומית. המשורר יעקב אורלנד בשירו "שיר שמח" כתב: "אם גם ראשנו שח ועצב סובבנו, הבה ונתלקח מן השמחה שבנו". השאלה היא כיצד נתלקח אם אין בנו שמחה, או במילים אחרות מה יוציא אותנו מרוח הנכאים הזו שאינה תורמת לנו, אינה מועילה למדינה ואינה מקדמת את המוצא מן המצב הבעייתי?
הייתי פורט לארבע את הסיבות לתחושות הקשות:
1.תופעות חברתיות שבהן איני מזהה את בני העם שלי ומצד שני איני יודע כיצד לשנותן: התנהגות האוהדים במגרשים, התפרעויות נוער הגבעות בכפרים הערביים, השתמטות המונית ומתריסה של חרדים בהתנגדות לגיוסם לצה"ל, וטוקבקים רעילים ומשתלחים ברשתות
- התבטאויותיהם והתנהגותם של נבחרי ציבור, אשר לתחושתי אינם מייצגים את מרבית הציבור ואת דעותיו, ובוודאי לא את ערכיו.
- הזלזול של שרים וח"כים בבית המשפט ובמערכת שלטון החוק , ההשתלחויות בקצינים לוחמים וביריבים פוליטיים וניסיונות לבטל את הדמוקרטיה באמצעות מהלכי חקיקה חד צדדיים וכוחניים.
- שנאתם של ציבורים רחבים בעם כלפי מי שלא אוחז בדעתם, שנאה שחדלה כבר מזמן מלברור במילים או באמצעים. התחושה היא שציבורים אלה התעוורו על ידי שנאתם עד כדי כך שאין סיכוי לשכנעם לשקול אמיתות אחרות, דעות אחרות ובחירות פוליטיות אחרות.
דומה שמדינת ישראל נמצאת יותר מאי-פעם במרוץ הישרדות בין השנאה הפנימית המפוררת אותנו כעם לבין השנאה החיצונית כלפינו בעולם. ביחסו של העולם ניתן עוד להאשים את הבורות השלטת שם באשר לגיאוגרפיה ולהיסטוריה של אזורנו, את התעמולה הפרו-פלסטינית הנעזרת בדיווחי התקשורת הקשים והחד צדדיים מעזה (אבל גם את עמדות הממשלה שלנו והתבטאויות של נציגי ציבור הגורמים לנו נזק תדמיתי בל יתואר);
אך את מי אם לא את עצמנו נאשים בשנאה הפנימית אצלנו?
היו תקופות קשות בישראל, אך לא זכורה לי תקופה כה מייאשת של העדר-אופק חיובי, כפי שחשים מיליוני אזרחים בישראל. הם מביטים בעיניים כלות בשלטון העסוק בהישרדותו ובריצוי השותפות הקואליציוניות תוך זניחת המדינה וצרכיה, ובאופוזיציה מפולגת שאינה מצליחה לשכנע שהיא מהווה אלטרנטיבה שלטונית.
בנסיבות אלה מה תענה למי שישאל אותך "ואיך לא אתייאש?!"
ראשית תשובה: אין לאיש מאתנו הזכות להתייאש! אחרי שרבים כל כך שילמו מחיר יקר מנשוא, הקריבו את חייהם, את שלמותם הגופנית והנפשית, ואת סבלן הרב של המשפחות,
כולנו חייבים להם לפחות את המאמץ להילחם על המדינה ועל החברה שלנו ולא להרים ידיים.
ועדיין נשאלת השאלה המעשית כיצד מביאים לשינוי המצב?
קודם לשאלה זו הבירור ביחס למצב הנשאף – לאיזו מציאות בדיוק אנו מייחלים? לא צריך להתאמץ יותר מדי לחפש את התשובה; היא נמצאת אצלנו בלב בצורה מאוד מוחשית: אנו שואפים לחברה בה מתייחסים לזולת בכבוד, ביושר ובהתחשבות, מבלי לנצל חולשות או מצוקות – חברה הוגנת. והדברים נכונים הן לגבי אדם פרטי, הן לעסק, ובוודאי לגוף שלטוני. חברה כזו גם תתאפיין בסולידריות, בערבות הדדית ובסובלנות, ותשיב את האחדות הלאומית שדומה כי נעלמה ממקומותינו. הדברים הרי נכתבו כבר במסמך המכונן של מדינת ישראל – מגילת העצמאות. ראוי אולי לשוב ולעיין בה מידי פעם…
כיצד אם כן נגרום לשינוי הערכי הזה להיות מאומץ בפועל על ידי החברה בישראל?
הפתרון יגיע משילוב של שלושה מאמצים: דוגמה אישית , חינוך והסברה, ושכנוע הבוחרים להצביע רק לאחר ביצוע תהליך קבלת החלטות שקול.
- דוגמה אישית: כל אחד כאזרח המדינה, צריך לראות את עצמו מוביל את השינוי לנהוג בזולתו בהגינות – בכבוד, ביושר ובהתחשבות. ערך נמדד לא כאשר קל לנהוג על פיו, אלא דווקא במחיר שמוכנים לשלם עליו, וגם כאשר אחרים סביבך נוהגים אחרת. אם ינהגו כך יותר ויותר אנשים, הם יקדמו את השינוי הלכה למעשה, ויהפכו את ההגינות לנורמה השלטת.
- חינוך והסברה: התנהגות ערכית צריך לטפח מהבית, אך לא כל הבתים, בלשון המעטה, עושים זאת או מסוגלים לעשות זאת. לשם כך קיימת מערכת החינוך כזרוע שלטונית המופקדת על עיצוב אזרחינו ועיצוב עתיד החברה הישראלית ברוח ערכי מגילת העצמאות (זאת על פי מטרות החינוך המפורטות בחוק חינוך ממלכתי). המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק קרא לכך "בית היוצר לנשמת האומה". למרבה הצער, במערכת החינוך אין כלל מקצוע שעוסק בכך ואין איש מקצוע שתפקידו המוגדר הוא לעסוק בכך (על כך כבר נכתב בטור זה ב"מעריב" מיום 19.8.2021). המרכז לקידום ההגינות בישראל מקדם כיום תכנית חדשנית שתיתן לכך מענה. ואולם, השינוי נדרש כבר בטווח הקצר, ואין לנו יכולת להמתין לפירות ההשקעה בחינוך הנוער. לפיכך יש להפעיל מסע הסברה נרחב ואפקטיבי להטמעת ההגינות כערך מנחה וכאינטרס האמיתי של כל אחד מאתנו, ושל כולנו כחברה. באופן זה יחול שינוי בסיווגה של התנהגות הוגנת על ידי הציבור מחריג לנורמה, כך שאדם הנוהג בהגינות יחדל מלהרגיש "פראייר" – הפחד הלאומי הישראלי . נכון, מסע הסברה כזה כרוך בתקציבים לא קטנים, אבל עתיד המדינה שלנו יקר הרבה יותר…
*עו"ד אהוד פלג הוא מנהל המרכז לקידום ההגינות בישראל