קוד לבוש(ה)/ עו"ד אהוד פלג*

בשבוע שבו התנהל בכנסת מהלך דרמטי של חקיקת תקציב המדינה בסך חצי טריליון שח (500 מיליארד שח), עלה יו"ר ועדת הכספים ח"כ משה גפני אל דוכן הנואמים ונשא דברים בעניין מרכזי וחשוב: בגדיה של הזמרת נועה קירל, נציגת ישראל בתחרות האירוויזיון. 

סדרי הקדימויות והעדיפויות של נבחרינו הם קצת תמוהים לעיתים. היינו מצפים בשבוע שכזה להתבטאות של יו"ר ועדת הכספים בעניין מידת ההגינות וההיגיון שבתקציב שעבר אל מול הבעיות הרציניות של המדינה, שדומה כי נדחקו לשוליים מפני האינטרסים הפוליטיים של ריצוי השותפות בקואליציה; אך לא על כך דיבר ח"כ גפני;
היה לו חשוב להתייחס דווקא ללבושה של הזמרת, שבהופעתה המצוינת זיכתה את ישראל במקום השלישי המכובד בתחרות בינלאומית שבה צופים מאות מיליונים ברחבי העולם.
טעמו של ח"כ גפני כנראה שונה מסגנון השירה באירוויזיון; זכותו. על טעם ועל ריח לא אתווכח. אך ח"כ גפני בחר ללעוג לזמרת על לבושה החסר לטעמו (גם בכך נראה שטעמו מעט שונה), ובאבירותו הציע לתרום לנועה בגדים שכנראה חסרים לה, כי אחרת הייתה בוודאי לובשת אותם לו שמעה לעצתו. זו כבר אינה זכותו .
מעבר לבלבול שאחז את יו"ר ועדת הכספים בסדרי הקדימויות שלו, הוא שגה שגיאה גסה באשר לגבולות המותר והאסור בחברה המבקשת להתנהל לאור נורמת ההגינות – התייחסות לזולת בכבוד, ביושר ובהתחשבות, מבלי לנצל חולשות או מצוקות . לעג לזולת לא כלול בתוך נורמת ההגינות, נהפוך הוא: לו התעמק יותר ח"כ גפני בדברי חז"ל (ואלה כבר לא לימודי ליבה), היה מפנים כי "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" כדברי הלל הזקן וכי "כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים" (בבא מציעא נח, ב). ממרומי הבימה המייצגת סמל שלטון, הדגים יו"ר ועדת הכספים כיצד השלטון נוהג באזרחיו. הייתה בכך סמליות רבה גם לאור התקציב שעבר בכנסת והמחיש אף הוא את סדר העדיפויות השלטוני. אך בעוד שעל התקציב ניתן אולי לחלוק ולהתווכח, בהתאם להשקפות עולם שונות ולאור נורמות קלוקלות של התנהלות פוליטית שלא עוצבו דווקא עבור התקציב של השנה, אין חולק על הפסול שבחוסר ההגינות ובחוסר הכבוד שהופגן. הדברים חמורים שבעתיים כאשר הם באים מפי נבחר ציבור האמור לשמש דוגמה באופן התנהגותו; ונאמר כבר: הפוסל במומו פוסל: מסתכל העם על ח"כ גפני במלוא הדר לבושו וקובע : המלך עירום! 

לו היה מדובר בהתבטאות אחת של חבר כנסת אחד הייתי פחות מודאג . לצערנו שולט חוסר ההגינות בכיפה בציבוריות הישראלית: הזלזול בזולת ובזכותו השווה לחיות לצידך באותו המרחב, פוגע בנו בכל תחומי החיים למן היחסים בין הנהגים בכביש, דרך חיי המסחר והכלכלה, המשך ביחסי שכנים, ביחסי עבודה וביחסי הממסד השלטוני לאזרחים ולתושבים.

כשההגינות אינה הנורמה המנחה, מתרוקנת מתוכן משמעותה של הדמוקרטיה כצורת השלטון הטובה מבין החלופות . מהות הדמוקרטיה היא התנהלות של אנשים בצוותא תוך כיבוד זכויותיו של כל אחת ואחד ללא הבדל דת גזע ומין. חופש ההתנהגות, להבדיל מהפקרות ומשכרון-כוח, מוגבל על-ידי ריסון עצמי שמונע פגיעה באחרים. תהליכים כוחניים הגובלים בבריונות ובגסות רוח פוגעים לבסוף בכולנו, כפי שמומחש רק לאחרונה מן הניסיון לביצוע הרפורמה החוקתית, דרך כלכלת הקפיטליזם החזירי ועד לגמר גביע המדינה בכדורגל.

מתי נבין כי התנהגות לא הוגנת ולא מתחשבת מנוגדת לאינטרס של כל אחד מאיתנו?  רבות דובר על החשש להיחשב פראייר כמרכיב אישיותי בולט המסביר את אופן חשיבתם והתנהלותם של ישראלים רבים; בין היתר, מנסים להסביר באמצעותו את חוסר ההגינות הרווח בהתייחסות לזולת – את חוסר הכבוד, חוסר ההתחשבות, הרמאות והניצול; אלא שהתנהגות לא הוגנת גורמת לנו דווקא להתגלות לא אחת כפראיירים בריבוע בסופו של דבר, ופעמים רבות שכרנו יוצא בהפסדנו, מה שלא מעיד כל כך טוב גם על רמת תבונתנו. 

האם ניתן לשנות נורמת התנהגות חברתית רווחת? יש שיאמרו כי הדבר משול להתערבות בטבע האנושי, לשינוי הדי.אן.איי. של החברה הישראלית. עם זאת, ראוי לזכור כי מהלכים לשינוי תודעה דווקא הצליחו בישראל לא אחת: ההתמודדות עם תופעת קטיף פרחי הבר בראשית ימי המדינה; המאבק בעישון במקומות הציבוריים; הנהגת חגורת הבטיחות לכל מרחק; המאבק בהטרדה המינית(me too ); ואפילו הפרדת הפסולת. ההצלחה נבעה מן ההכרה כי ההתנהלות ההוגנת – כבוד והתחשבות כלפי האדם והסביבה – משרתת טוב יותר את האינטרס שלנו והופכת את חיינו לטובים יותר. לשם כך נחוץ מאמץ הסברתי נרחב המלווה בדוגמאות ובהמחשות שההגינות בסופו של דבר משתלמת. חולשות האנוש שלנו – הגאווה, התאווה, הקנאה, השנאה, הפחד והכעס – הן המכשולים הראשונים שעליהם אנחנו צריכים להתגבר בדרך להכרה זו. השעבוד ליצרים שלנו הוא ההיפך הגמור מן החופש לחיות את חיינו באופן הטוב ביותר כיחידים וכחברה.      

מכשול מסוג אחר הוא מנהיגינו ואופן התנהלותם המקרין על כולנו. מורי דרך הם בוודאי לא – לא על פי לימודי הליבה וגם לא על פי לימודי התורה, גם אם הם נושאים בתואר רב. כשראש סיעת "דגל התורה" בוחר ללעוג מעל בימת הכנסת לאזרחית ישראלית שייצגה בכבוד את מדינתה, דומה שהדגל, מרוב בושה, היה רוצה לרדת לחצי התורן.

* עו"ד אהוד פלג הוא מנהל המרכז לקידום ההגינות בישראל

https://www.maariv.co.il/journalists/opinions/Article-1011877