צרכני החינוך בישראל

– עו"ד אהוד פלג –

הזכות לחינוך היא אחת הזכויות שמדינה דמוקרטית מתחייבת לספק לאזרחיה. חינוך הוא המתנה היפה ביותר שדור ההווה יכול להקנות לדור העתיד, תוך גיוס כל מטעני הידע והחכמה העכשוויים, המבוססים והנשענים גם על מורשתם והישגיהם של דורות העבר.

שלושה הם הצרכנים-המוטבים של אותו תהליך חינוכי:

הפרט, החברה מסביבו, והמדינה כולה.

הפרט – המקבל ידע וכלים להשתלב בחיים המודרניים ובחברת בני האדם, לרכוש מקצוע שיאפשר לו לפרנס את עצמו ואת משפחתו, ולקבל את ההשראה וההכוונה למימוש כישוריו ולהגשמת שאיפותיו.

החברה הסובבת – השואפת לקבל באמצעות התהליך החינוכי אדם המאמץ את הקוד הבסיסי לחיים במסגרתה: "חיה ותן לחיות" או "התחשבות" בשמו האחר – התחשבות ברגישויות של חברים אחרים וכן בעקרונות ובכללים עליהם החליט הציבור המאורגן. החינוך אמור להבטיח שלא ינוע אדם במסלול התנגשות עם אנשים אחרים ויידע להשתלב באופן הרמוני במסלול חייהם, מבלי לפגוע בהם או ליפול עליהם לנטל.

המדינה – המייחלת לתרומתם הלאומית של אזרחים מוכשרים ופעילים, שמקרבם יקומו המובילים והמנהיגים של תחומים מקצועיים שונים ואף של החיים הציבוריים והממלכתיים.

קיימים כמובן מוטבים נוספים – כגון עמי האזור, האנושות כולה, הטבע והכדור בו אנו חיים – המושפעים מאד מתוצרי מערכת החינוך, אך לא ארחיב על כך ברשימה זו.

האם שירות החינוך הציבורי הניתן היום בישראל ממלא את ייעודו כלפי מוטביו – צרכניו?

ברמת הפרט – מדגישים בהזדמנויות שונות את התדרדרות הישגיהם של התלמידים הישראלים ביחס למקביליהם בעולם. דומה כי טרם נמצאה שיטת ההוראה שתבטיח את התוצאות הרצויות.

חבל שמרבית המחקרים והחוקרים בתחום זה פסחו על גורם אחד מרכזי בנסיונם להתחקות אחר שורשי הבעייה: התלמיד עצמו. הגורם המרכזי בתהליך הלימודי –

חוויית הלמידה – הוזנח מאד בבתי-ספר רבים, וגם אם נוצר למורים הרושם כי

"הניתוח הצליח" הרי שפעמים רבות "החולה מת" לברוח מבית-ספר וממטען הידע שניסו לדחוס לראשו.

לימדנו הסופר ואיש החינוך סנט אקזופרי: "אם אתה רוצה ללמד בן-אדם לבנות ספינות, אל תזרוק לו קרשים ומסמרים, אלא קח אותו אל החוף ולמד אותו לאהוב את הים".

הכשרת הלבבות – והמוחות – להיפתח לעולם הידע המופלא – היא החסרה כנראה במקומותינו.הגישה החווייתית חייבת למצוא את דרכה חזרה לעולם הלמידה.

ברמת החברה –חיינו נראים רחוקים מתמיד מאותה הרמוניה אנושית שייחלנו לה כתוצאה של התהליך החינוכי. התנגשויות אינספור בין מסלולי החיים של אזרחים על רקע לאומי, אתני, דתי, פוליטי, כלכלי וחברתי הם לצערנו המרכיבים היומיומיים של חברתנו. תפקידה הראשון של מערכת החינוך הוא לעצב את בני הפזורה היהודית השבים למולדתם לכדי עם יהודי אחד, ואת כלל אזרחי מדינתנו בני כל הלאומים לאומה ישראלית אחת. להשוואה, בית-ספר "ביאליק" בטורונטו אימץ על המסמכים הייצוגיים שלו את המוטו " זה בית היוצר לנישמת האומה". האם בתי-ספר רבים בישראל הלכו בדרך זו?

מערכת החינוך עסוקה מדי בהכנת התלמידים לקראת מערכת ההשכלה הגבוהה, ומזניחה את תפקידה הייחודי והלאומי בהכשרת החברה הישראלית לאור חזון הנביאים וכאור (מוסרי) לגויים.

הצעד המתחייב כאן הוא שינוי דגשים והגדרה מחדש של סידרי עדיפויות בתחום החינוך הערכי, תוך הקצאת שעות הלימוד הדרושות, פיתוח התכניות המתאימות, והכשרת המורים לקראת תפקידם זה כמחנכים, במסלול התמחות מקצועי.

ברמת המדינה – רבות נאמר ונכתב על הצורך לשנות את השיטה הפוליטית הקיימת על מנת שתמשוך אליה יותר מנהיגים טובים פוטנציאליים; אך האם בתי-הספר מחנכים את תלמידיהם באופן המדגיש את הצורך בתרומה לאומית – ובגיוס כישוריהם לא רק לתועלת הקריירה האישית?האם השירות למען הכלל, ובכלל זה המנהיגות הציבורית, מוצגים להם כשליחות ממלכתית נעלה?האם הם נכללים בין המגמות הרבות ומסלולי הבחירה הלימודיים?

הבריטים נהגו לומר שהניצחונות של בריטניה בשדות הקרב הושגו במגרשי המשחקים של בית-הספר היוקרתי באיטון.

סיסמת המוסקטרים של אלכסנדר דיומא היתה "אחד למען כולם וכולם למען אחד". זהו גם הביטוי היפה של האמנה החברתית – הקוד המסביר את יתרונה של חברה מאורגנת על פני האדם החי לבדו, אבל גם מציב את התנאי לקיומה: יחסי גומלין של אחריות, התחשבות ושירות.

לעם היהודי ישנן דמויות מופת משל עצמו ומורשת עשירה של היחלצות היחיד למען עמו. אין ספק כי בתי החינוך שלנו עשויים – בגישה אחרת – לעודד ולסייע בתהליך הכשרת מנהיגות עתידית טובה לישראל.

שלושת הצרכנים של מערכת החינוך הישראלית – התלמיד, החברה והמדינה –  מייחלים היום לשירות חינוכי ברמה ההולמת את ייעודו.

דמות המפתח בתהליך זה היא המורה המחנך. מעמדו בישראל נקבע על ידי המדינה, באמצעות מסריה המעשיים(ולא ההצהרתיים) ורמת השכר שהיא קובעת לו.

חישובים כלכליים יראו כי ההשקעה בחינוך נושאת תשואה גבוהה ביותר: מפכ"ל המשטרה העריך את נזקיה הכלכליים של הפשיעה בשנת 2008 בכ- 30 מיליארד ₪.

ניתן רק לשער מה היתה עשויה להיות השפעתה של תוספת השקעה בחינוך בגובה כמה מיליארדים בודדים לצמצומו של נזק זה, וזהו רק חלק מן החישוב.

בפתח כהונתו של שר חינוך חדש בישראל, מפנים צרכני החינוך לשר החדש קריאה נוקבת המלווה באיחולי הצלחה, לשיקומו של שירות החינוך הממלכתי כמשימה לאומית העשויה להשפיע יותר מגורמים רבים על איכות החיים בישראל, ואולי גם על ההסטוריה הישראלית המתהווה.