מרוב עצים לא רואים את היער/ עו"ד אהוד פלג*
"שרים בממשלה מנסים לקדם תקנות לפיהן ייאסר טיפול רפואי לבני הקהילה הלהט"בית, כדי להחיש את היעלמותם מנוף ארצנו". זוהי ידיעה מדומיינת, אם כי קשה קצת לדעת בימים אלה, בהם דומה כי נשתכחו לא רק מורשת ישראל של אהבה, חמלה וערבות הדדית, אלא גם דברי ימי עם ישראל של גזרות שמד בתקופות שונות.
טלטלה עזה אוחזת לאחרונה את המדינה לנוכח פרסום הצעדים שמתכוונות לנקוט סיעות בממשלה החדשה לשינוי פני המדינה והמשטר. ארגונים שונים האמונים על משמר הדמוקרטיה ועל הטמעתה, כמו גם שופטים וקציני מילואים שבדרך כלל לא מתבטאים בנושאים אקטואליים, נזעקים להשמיע את קולם באופן חסר תקדים בהתריעם נגד הפגיעה במושכלות ראשונים של שלטון החוק וזכויות האדם והאזרח.
בצד זה ממשיכות לפגוע בציבור ולהעכיר את רוחו התופעות השליליות שצובעות בשגרה את המציאות הישראלית בצבעים שחורים: המוות על הכבישים בגלל נהגים הנוהגים בפראות ובניגוד לחוק ; רצף של מקרי רצח במגזר הערבי שדומה כי עורמים לפתחנו גופות בפתח כל מהדורת חדשות יומית; הטרור החקלאי הגורם לעוגמת לב ולנזקים כלכליים אדירים; מקרי האלימות הרבים, הגובים גם מחירים בנפש, בין בני נוער אבל גם בין מבוגרים, בגלל מריבות על כבוד, על חניה ועל עמידה בתור; יוקר המחייה המאמיר בגלל ניצול כוח שוק ריכוזי ובגלל תאוות הממון של בעלי האינטרסים הכלכליים; פוליטיקאים המשמיצים יריבים פוליטיים ולעיתים גם את בני משפחותיהם; הבטחות בחירות שניתנות בשפע ומקוימות אם בכלל בצמצום ניכר.
כל אדם וכל קבוצה יודעים למנות את הרעות החולות הפוגעות בהם ובחברה הישראלית כולה. דומה כי הכל כבר נאמר (או נזעק) בהזדמנויות מרובות, והפך להיות החלק הפחות יפה בנוף ארצנו. מה שפחות קיים זוהי היכולת לחבר את כל הנקודות לכדי תמונה אחת, לראות את המכנה המשותף לכל הצרות הללו ולעוד רבות אחרות ולהבין מה מקורן, שכן "מרוב עצים אולי לא רואים את היער". ולא, זו אינה הפוליטיקה; זו אף אינה רק שאלה של סקרנות או של מחקר סוציולוגי; זהו המפתח למציאת פתרון לצרות אלה ולשינוי המצב.
מה הוא שמחבר בין התנהגויות פוגעניות בין בני אדם במצבים ובתחומי חיים שונים, בין אם הם פועלים כבני אדם פרטיים, כנציגי קבוצות וארגונים, או כנציגי הממסד? התשובה היא האופן שבו אנחנו תופסים את חופש ההתנהגות שלנו ואת גבולותיו, לאור קיומם של בני-אדם אחרים החולקים איתנו את אותו המרחב החברתי או הציבורי. האם אנחנו מבינים מה מתחייב מן העובדה שהאדם האחר, כמונו, זכאי לרצונות משלו, לדעות משלו ולזכות השווה לשלנו לחיות את חייו בהתאם להם? האם אנחנו נותנים על כך את הדעת כאשר אנו בוחרים כיצד להתנהג, האם אנחנו מכבדים ומתחשבים בו, ממש כפי שאנו מצפים גם ממנו לעשות? ניתן לקבוע בצער כי המציאות הישראלית מראה שרבים לוקים באטימות כשמדובר ביסוד בסיסי זה בתהליך קבלת ההחלטות המתקיים לפני התנהגות אנושית וחברתית.
התלונות והקיטורים כאן מרקיעי שחקים, אך היעדר ההבנה ביחס למקור התופעה והיעדר היכולת לקרוא לילד (או ליער) בשמו, זועקת גם היא לשמיים. יש סיפור על ארבעה עיוורים הנתקלים בפיל: הראשון נתקל ברגל וקובע: זה גזע עץ. השני – בזנב ופוסק: זה חבל. השלישי נוגע באוזן וקורא: זהו עלה ענק והרביעי נתקל בחדק וסבור שזהו צינור. איש מהם לא מבחין בכך שנתקלו בפיל. איש מאיתנו לא מבחין בפיל שבחדר (שבמדינה) ויודע לקרוא לו בשמו: חוסר הגינות כלפי אדם אחר. הביטויים למכת מדינה זו שניכרים ומורגשים בכל מקום – בכביש, בחיי המסחר או בפוליטיקה, הם הסימפטומים של המחלה, אבל הם לא הוירוס שמחולל אותה. הם לא תלויים בממשלה כזו או אחרת (אם כי פוליטיקאים שונים מדגישים זאת יותר מאחרים). כאשר הסימפטומים מתחילים להתבטא גם בצעדים חקיקתיים ושלטוניים, מתלווה להם הניסיון לכפות זאת על ציבור בכוח החוק, והפגיעה עלולה להיות נרחבת וממשית יותר. לכך נועדו הבלמים והאיזונים שבמשטר הדמוקרטי, וגם בהם יש כבר מי שמנסים כעת לכרסם. אבל אסור לשכוח ממה הכל התחיל וממה הכל נובע: מן הזלזול ומן האדישות שאפיינו רבים מאיתנו כלפי החובה לבצר את מעמדה של ההגינות – ההתייחסות לזולת בכבוד, ביושר ובהתחשבות, מבלי לנצל חולשות או מצוקות – כיסוד להתנהלות הבין-אישית במרחב הציבורי.
במבוא לחוקת אונסקו, מופיע משפט שגם חקוק בעשר שפות על לוח אבן בכניסה למשרדי אונסקו בפריז: "מאחר שמלחמות מתחילות במוחותיהם של בני אדם, אזי במוחותיהם של בני-אדם צריכות להיבנות גם חומות ההגנה של השלום". בעבירה פלילית בתורת המשפט ישנם שני מרכיבים:"אקטוס ריאוס" – המעשה הרע, ו"מנס ריאה" -הכוונה הרעה. לרוב בהיעדר כוונה רעה אין גם מעשה רע. אם נשנה את בסיס ההתייחסות לזולת באופן שההגינות תעמוד במרכזו, לא נצטרך להמשיך לחזות במרבית המעשים הרעים הפוגעים בנו בלי הרף. זהו היער המסתתר בין העצים.
הילל הזקן הנחה אותנו ש"מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". לו זו הייתה הגישה הבסיסית שהייתה מאפיינת ביומיום את ההתנהלות החברתית שלנו, לא היינו מגיעים למצב הנוכחי, בו סבורים חוגים מסוימים כי ניתן להעלות על הדעת רעיונות נלוזים מן הסוג שנשמע לאחרונה.
באנגלית קיימים ביטויים כגון it's not done, unthinkable. בארץ דומה כי הביטוי "לא יעלה על הדעת" כבר פשט את הרגל. למזלנו נותרנו עדיין עם הכלל של הילל. כדאי אולי שנתרכז בו יותר ובעיקר שניישם אותו יותר. לא צריך לחכות לבחירות הבאות כי זה אינו קשור לפוליטיקה; זוהי המהות של הבנת המפתח לחיים טובים ומאושרים במדינת ישראל. כך על פי חזונו של הרצל, שדיבר על בית לאומי עם שלמות רוחנית ומוסרית, וכך גם על פי עקרונות מגילת העצמאות, המדברים על חופש ועל שוויון זכויות, בלי הבדל דת, גזע ומין.
במצב משברי וכאוטי ההמלצה היא לחזור לבסיס, ובמקרה זה – גם להגינות הבסיסית. זהו המהלך המתבקש היום וזוהי קריאתו של המרכז לקידום ההגינות בישראל, המופנית היום לא רק לממשלה ולכנסת, אלא גם אליך ואלייך אזרחי ישראל, כמי שבהתנהגותם קובעים בפועל את צביונה של המדינה.
* עו"ד אהוד פלג הוא מנהל המרכז לקידום ההגינות בישראל