מעורב ישראלי/עו"ד אהוד פלג
עוצר אותך אדם ברחוב ושואל לשלומך. השאלה הכול כך בנאלית, כל כך נורמלית, הופכת בימים אלה יותר ויותר קשה לתשובה. בליל של רגשות מציף אותנו . מככבים שם בערבוביה כאב, תסכול, כעס, שנאה ואהבה. דומה שהביטוי המתאים ביותר לתאר זאת הוא: מעורב ישראלי .
הכאב: הכאב מגיע בכל יום עם פרסומם של שמות הנופלים. ההתוודעות לסיפוריהם האישיים של מיטב בנינו, חודרת היישר ללב, מדמיעה את העין וזוקפת את הראש. הכאב על האיכות האנושית שנגדעה באחת ונגרעה מן החברה שבה אנו רוצים להיות מוקפים; הכאב על האובדן הלאומי בכך שתימנע מאיתנו תרומתם העתידית למדינה ולאנושות.
הכאב לשמע התיאורים הבלתי נגמרים מאותה שבת שחורה, על העולם שהתהפך על אלפי בני אדם שחלקם אבדו בה לבלי שוב; הכאב על החטופים והחטופות שלנו, השבויים בעזה בידי מרצחים חסרי לב ועל גורלם הלוט בערפל; הכאב על משפחותיהם המיטלטלות בתוך החרדה וחוסר הידיעה, בין התקווה היומית לבין האכזבה היומית. הכאב למראה הישובים הפורחים של העוטף כשהם שחורים ומפויחים, ישובים שנבנו בעמל רב ותוך הקרבה רבת שנים של התושבים האמיצים. הכאב על המחשבה שבני ישובים אלה, שידעו להתמודד באומץ מופלא עם המתח והחרדה של גידול ילדים בסמיכות לגבול עוין, תוך התרעה של 15 שניות לכניסה למרחב מוגן, נחשפו בשבעה לאוקטובר לטבח אכזרי ובלתי נתפס; על המחשבה שבקרב אלה מהם ששרדו מנקרת השאלה הבלתי נמנעת האם היו חסרי אחריות כשבחרו לחשוף את ילדיהם לסכנות שכאלה, ועל ההחלטה שיצטרכו לקבל אם לשוב לשם בתום המלחמה. הכאב על עשרות אלפי תושבי גבול הצפון שפונו מבתיהם וחיים כבר חודשים כפליטים, כשיישוביהם מופגזים שוב ושוב על ידי החיזבאללה העושה שמות גם במשק החי שטיפחו במשך שנים.
התסכול: במצבי משבר נהוג לשאול מה ניתן לעשות כדי למצוא מוצא; המצב היום מקשה עלינו לתת לשאלה הזו תשובה ברורה. המטרה דווקא מאוד ברורה: החזרת החטופים וחיסול האיום הדרומי והצפוני לתמיד. כשמתחילים לחשוב כיצד להשיגה, מתחילות לנקר הדילמות: האם להסכים לתנאי החמאס להפסקת המלחמה ולשחרור כל האסירים הביטחוניים כתנאי להחזרת החטופים? הרי הפסקת הלחימה לפני הכנעת החמאס תנציח את האיום הקיומי הנשקף ממנו; שחרור האסירים הביטחוניים ישלים את שורות המחבלים שהדלדלו וימסמס את הישגי המלחמה. הוא גם יספק את ה"יחיא סינוואר" הבא ( כזכור שוחרר סינוואר בעסקת שליט). האם להפעיל עוצמת אש חזקה להבטחת שלום לוחמינו גם במחיר של סיכון החטופים? האם האזרחים העזתים שבמשך שנים חינכו, אימנו והסיתו לשנאה לישראל וקראו להשמדתה, צריכים להיחשב בלתי מעורבים שאסור לפגוע בהם? איך לרצות את הדרישה הבעייתית בלשון המעטה של ארצות הברית ומדינות אירופה לחסל את החמאס מבלי לפגוע באוכלוסייה האזרחית שבתוכה הוא מוצא מקלט, בעיקר לנוכח התמונות של ההרס העצום בעזה? האם להסכים להכנסת סיוע הומניטרי ולהזרים מזון ודלק לרצועה בידיעה שהוא מגיע קודם כל לידי החמאס ומספק לו חמצן ללחימה? איך ניתן שלא לפגוע בבתי ספר, בתי חולים ומסגדים, ובה בעת להצליח להילחם בחמאס הקובע דווקא שם את מפקדותיו, את מחסני הנשק שלו ואת האתרים לשיגור הטילים.
הכעס: הכעס על הממשלה שהצליחה בפחות משנה של כהונה לפלג את העם ולשסות את חלקיו אלה באלה, תוך החלשתנו ותוך יצירת פרצה שקראה לגנב, ובמקרה הזה לרוצח; הכעס על משרדי הממשלה שלא היו נוכחים בסיוע למפונים בתחילת המלחמה; הכעס על משרתי ציבור שממשיכים להתעסק בפוליטיקה בזמן לחימה; הכעס על הצבא שהפקיר את ההגנה על גבולות המדינה וחשף את יישובי העוטף לזוועות שעברו. כעס על תרבות התנהלות קלוקלת בקרב מקבלי ההחלטות, שהתבטאה בין היתר בחטאי היהירות ותאוות הכוח, ושהביאה הן למשבר המהפכה המשפטית והן לקונספציה שהרדימה והשתיקה את הערנות הביטחונית והמודיעינית שלנו.
הכעס על האו"ם ומוסדותיו, שמתפקדים כנוכחים נפקדים אל מול פשעי החמאס ולעומת זאת ממלאים את יומם ויומנם בגינויים לישראל במקום לדאוג לגורלם של החטופים; הכעס על מדינות העולם המגלות צביעות אל מול מאבקה של ישראל בטרור שלו היה פוגע בהם לא היו מהססות בתגובתם; מדינות ששכחו כבר מה עשו הן במצב דומה במלחמת העולם השנייה; כעס על דעת הקהל העולמית ובעיקר על המפגינים הפרו-פלסטינים הבורים, המוסתים, שלא בוחלים באנטישמיות באצטלא של מה שהם קוראים "תמיכה במאבק של לוחמי חופש"; ואין המדובר רק באספסוף נבער מדעת אלא גם בצביעותם של נשיאי אוניברסיטאות מכובדות בארצות הברית;
השנאה: השנאה המגיעה מיצר הישרדותי והמופנית נגד מי שמאיים על קיומך. השנאה לפושעי חמאס על כוונתם להשמידנו ועל הזוועות שביצעו בניסיון לממש כוונה זו;
השנאה לאידיאולוגיה הג'יהאדיסטית של האסלאם הקיצוני, שמהווה סכנה ברורה ומיידית לכל העולם המערבי ולכל סדרי החיים שאנחנו מכירים; השנאה לפלסטינים שדחו שנים את ידינו המושטת לשלום וש-75% מהם הודו שתומכים בזוועות השבעה באוקטובר ורוצים לראות את מדינת ישראל נכחדת מעל האדמה. בעיקר קשה תחושת הבגידה – בגידת הגישה האנושית והנאורה שאפיינה רבים מאיתנו ברצוננו התמים לחיות בדו-קיום עם שכנינו, ושגרמה לנו לעיוורון באשר לכוונותיהם האמיתיות. היטיב לבטא גישה זו הרמטכ"ל לשעבר משה דיין בהספד שנשא לפני 70 שנה על קברו של רועי רוטברג, מא"ז קיבוץ נחל עוז, שנרצח בידי המחבלים העזתים: "הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים – האם שכחנו זאת? רועי – האור בליבו עיוור את עיניו ולא ראה את ברק המאכלת; הערגה לשלום החרישה את אוזניו ולא שמע את קול הרצח האורב". תחושת הבגידה הזו רק מעצימה את רגש השנאה.
ולבסוף ובמעבר חד: האהבה.
האהבה הגדולה לעם ישראל ולמדינת ישראל שידעו לקום ביום כה קשה ולגלות מחדש את הרוח האדירה שהיו שחששו ששוב אינה קיימת עוד בקרבנו; רוח האחווה, ההקרבה, הערבות ההדדית, העזרה הדדית וההתנדבות לתת מבלי לבקש תמורה. ההתגייסות של המוני בית ישראל, ההקמה של חמ"לים אזרחיים של אלפי מתנדבים שבלטו עוד יותר על רקע השיתוק שאחז במשרדי הממשלה. החיילים שהגיעו למילואים באחוזי התייצבות שחצו אפילו את קו מאה האחוזים; הוותיקים הפטורים מן השירות מחמת גיל, שהתכנסו ובאו כדי לתמוך בצעירים ולחזקם מול המכה שפגעה בנו בהפתעה; אלפי חרדים שחשו להתגייס כדי לתרום למאמץ הלאומי בשעתנו הקשה תוך גילוי סולידריות ואחריות לאומית יוצאות דופן; המתנדבים שהגיעו לסייע לחקלאים שחסרו ידיים עובדות לאחר פינוי הישובים ונטישת העובדים הזרים; אהבה ללוחמינו שנחלצים שוב ושוב להציל את המדינה מכשלי המערכת הממסדית ומשליכים עצמם בחירוף נפש ובמוטיבציית-על מול האש; אהבה לכיתות הכוננות וללוחמים שחשו ביוזמה אישית ליישובי העוטף בשבעה לאוקטובר מבלי להמתין ליחידותיהם, כדי להציל, פשוטו כמשמעו, את בני עמם המותקפים ורשמו פרק מפואר נוסף בשרשרת הגבורה הבין-דורית.
כל אלה ממלאים אותי אהבה וגאווה בעם שלי!
אהבה לתושבים ביישובי העוטף על החוסן שגילו ועל גבורתם בהתמודדות עם מחבלים חמושים, כשאנשים מבוגרים וילדים מחזיקים בכל כוחם את הידיות של דלתות הממ"דים מבפנים כשבחוץ מנסים הרוצחים לפרוץ אותן; הערצה לאופן שבו הם דואגים לשמר את קהילתם גם לאחר האובדן הכבד שספגו וגם לאחר שפונו מיישוביהם והפכו לפליטים.
זוהי רוח הגבורה וההקרבה שהקימה את המדינה!
אז איך מתנהלים מול בליל הרגשות הזה, מול המעורב הישראלי המאפיין את תחושתנו בעת הזו?
אין ספק שמכל הרגשות כולם, רגש האהבה הוא המניע החזק ביותר לפעולה.
הוא רותם את כל ישותנו, אישיותנו וכישורינו למען השגת מטרה שהיא גדולה מאיתנו. הכאב, התסכול, הכעס והשנאה גורמים לנו לעסוק בעבר. האהבה גורמת לנו להביט קדימה, לחשוב קדימה ולממש את תקוותינו. מהאהבה הזאת אנו שואבים את הכוח להתמודד עם כל מי וכל מה שעומד בדרכנו וגם עם התחושות הקשות המושכות אותנו למטה. האהבה ליקירינו, לעמנו ולמולדתנו מאפשרת לנו להתמקד וליצור עבורם את העתיד שאנו שואפים להבטיח להם.
כמילות שירו של ארקדי דוכין: "יש בי אהבה והיא תנצח!"
הכותב הינו מנהל המרכז לקידום ההגינות בישראל