מחיר האחריות/עו"ד אהוד פלג*
גם אם ראש הממשלה לא לקח אחריות לפרוץ מלחמת השבעה באוקטובר, הוא לא יכול כעת להתחמק מאחריותו לגורל החטופים בעזה.
למרות שהדבר נעשה לעין כל, ועוד במסיבת עיתונאים אל מול פני האומה, כמעט לא שמנו לב שנפל דבר בישראל! בהציגו את החלטת הממשלה שהוביל על כיבוש עזה, ראש הממשלה לקח אחריות! גם אם הוא לא לקח עד היום אחריות לפרוץ מלחמת השבעה באוקטובר, הוא לא יכול כעת להתחמק מאחריותו לגורל החטופים בעזה.
ירצה – הם ישוחררו; לא ירצה – לא ישוחררו. אם לא ישוחררו בעיסקה, אין זה מוטעה בעת הזאת לומר, כי הסיכוי לראותם בחיים הוא קלוש. כך לפחות מלמדים אותנו חודשים ארוכים של לחימה, וזאת אחרי שלדברי בכירי הממשלה "החמאס כבר הוכרע". ההחלטה והאחריות נופלות לחלוטין לפתחו של נתניהו, והוא לא יוכל הפעם להטילה על אחרים. נכון, יש גם צד שני – החמאס; נכון, יש גם מחיר והמחיר כבד; אבל משקל חיי אדם כבד יותר והוא גובר. הוא גובר גם על השיקול הלגיטימי שלפיו להחלטה עלולות להיות השלכות על התרחשות שבעה באוקטובר נוסף, כפי שגם מבטיח מי שהינו חבר הנהגת החמאס ע'אזי חאמד.
ראוי לייחד לטיעון זה על ההשלכות העתידיות התייחסות רצינית. אין ספק שכוונות הרוע של החמאס (או של החיזבאללה לצורך העניין) לא הולכות לשום מקום; הן תישארנה לאיים עלינו בעתיד הנראה לעין, ואין להקל בהן ראש. עם זאת, כוונות לבדן לא תפגענה בנו; לעומת זאת הצטיידות, התבצרות ואימונים אצל אויבינו, הם התנאי ההכרחי לבניית יכולות הפגיעה שלהם, ואיתם אסור להשלים. זו הסיבה העיקרית לכישלון ההגנה בשבעה באוקטובר. החדשות הטובות הן שהתשובות להצטברות התנאים ההכרחיים האלה מצויות בעיקר בידינו, אם נלמד – והפעם גם ניישם – את לקחי הכישלון הנורא ההוא: הבלגה, התעלמות מהתרעות, זחיחות וקיבעון מחשבתי הם שאפיינו אותנו בשנים שלפני מתקפת שמחת תורה, כפי שהעיד על כך גם ראש אמ"ן היוצא, האלוף אהרון חליווה, כשנטל אחריות אישית למחדל. איתם יחד הגיעה גם מדיניות ממשלתית שלמעשה טיפחה את החמאס כמשקל נגד לרשות הפלסטינית, אפשרה לו להצטייד ולהתחמש ואף אישרה להעביר לו כספים ששמשו לצורך התחמשות זו. הפילוג בעם סביב המהפכה המשפטית שידר חולשה ורפיון לאומי והיווה בבחינת "פירצה הקוראת לגנב". כל אלה אינם דברים חדשים, אבל כעת יש להציב אותם – אל מול השיקולים הנגדיים – במשוואת השיקולים לעניין ההחלטה על העסקה לשחרור החטופים: אלה הם הגורמים שבידינו לנטרל; לעומת זאת אין לנו יכולת להבטיח את הישרדות החטופים במנהרות עזה, ולחטופים עצמם אין יכולת "להתחייב" שישרדו את משחק הפוקר הפוליטי במשא ומתן.
דומה כי המסקנה מצביעה באופן ברור לטובת קיום העיסקה. הסמכות היא אכן בידי ראש הממשלה, אבל כזו היא גם אחריותו: אם החטופים לא ישרדו או לא יחזרו, את דמם צריך יהיה לבקש מידיו של ראש הממשלה, מבלי שיוכל הפעם לחמוק מאחריותו. האם ראש הממשלה מוכן לקחת על עצמו את הסיכון ולהיחשב אחראי למותם של החטופים, לאחר שהתברר כי אין שום סיבה עניינית להפקרתם שם? בין אם הוא פוליטיקאי הרוצה לנצח בבחירות הבאות, ובין אם הוא מדינאי החושב על תדמיתו בעיני הדורות הבאים, לא נראה לי שירצה למצוא עצמו נאשם בכך שידיו טובלות בדמם של אזרחינו, שיהיו הקורבנות של מדיניותו. לא ראש הממשלה הזה.
* עו"ד אהוד פלג הוא מנהל המרכז לקידום ההגינות בישראל