מחאת הצרכן היחידה – משך השפעתה של מחאת הקיץ תלוי במשך בעירתה בלב כל אחד מאיתנו

– עו"ד אהוד פלג –

רבים בעולם העיסקי ואולי לא רק בו רוצים לראות את השפעתה של מחאת הקיץ מתפוגגת כלעומת שבאה. זו אולי ההוכחה הטובה ביותר להצלחתה ולחיוניותה. היא באה לבשר למי שהתעלם מהצרכנים, זלזל בהם ופקפק בכוחם, כי בלי קונה אין מוכר ובלי צרכן אין יצרן. זהו בתמצית סודה של משוואת הכח הצרכני.

משוואה זו נכונה ברמת הפרט, והיא נכונה עוד יותר ברמת הכלל. הקיץ הזה ציבור הצרכנים הראה את כוחו לשנות את סדר יומה של הממשלה ולצמצם את היקף מכירותיהם של תאגידים.
אמת, ציבור הצרכנים עצמו צריך היה ללמוד שיעור חשוב זה בכלכלה, ובזכות פורצי דרך צעירים שהניפו את הדגל – יצא מקפאונו ושיתף פעולה בהתלהבות.

ועדת טרכטנברג שקמה בעקבות המחאה קבעה כי גורמים שלטוניים נכשלו בהעדפת האינטרסים העיסקיים על פני רווחות הצרכנים, והמליצה על צעדי תיקון בשווי 30 מיליארד ₪(!) בחמש שנים. היקפי המשרות צומצמו, המחירים בחלקם ירדו וגם כמה חילופי גברי נרשמו. די בתוצאות אלה כדי להמחיש את השפעתו של הזעם הציבורי, גם מבלי להתייחס אל מה שקרה אצל שכנותינו מעבר לגבולות המדינה.

מי שמתעלם מהשפעות אלה מזמין לעצמו את צעדי התגובה הצרכניים הבאים; כי מעבר לכל ההשפעות הללו, אולי אף חשוב מהן, מצוי שינוי התודעה שעברו הצרכנים לגבי כוחם, ולגבי הצורך, כפי שהוגדר במסע ההסברה של המועצה לצרכנות, "להתחיל לעשות חשבון לחשבון".

שוויו הכספי של שינוי זה עשוי להגיע למיליארדים רבים של שקלים – הקנס הצרכני על חוסר הגינות ועל הפרזות מחירים מצד בעלי העסקים. בימים אלה עוסקת התקשורת בשאלה המסקרנת: האם המחאה גוועה? האם בכוחה להרים ראש מחדש, היה ותכורסמנה המלצות ועדת טרכטנברג ולא תטופלנה בעיות יוקר המחיה.

התשובה לשאלה זו, לפחות בתחומי מוצרי הצריכה, תלויה בכל אחד ואחד מאיתנו: המחאה הציבורית היא קודם כל מחאת היחיד במימשק בין הצרכן למדף או לשירות. בין העסקים לצרכנים מתקיים קשר של תלות הדדית: הצרכנים זקוקים למוצרים ולשירותים אולם בה בעת העסקים זקוקים לצרכנים.

מוצרים על המדף לא ממלאים את חשבונות הבנק של בעלי העסקים, ואף עולים להם בהוצאות ניכרות.
אם הצרכנים יהיו מוכנים לשלם מחיר של דחיית סיפוקים ויימנעו  מרכישת מוצרים שמחירם גבוה במשך תקופה מסויימת – ארוכה מספיק כדי לצמצם את הכנסות בעלי העסקים – בידיהם לחזק את מעמדם ולהטות לטובתם את כללי ההיצע והביקוש.

המחאה הפרטית היא קודם כל התנהגות נבונה מבחינה צרכנית, ורצוי לאמצה כדרך התנהלות קבועה מול המיגזר העיסקי, גם בלא ההקשר הציבורי. היא מציגה עמדת כח מול בית העסק, היא מגינה עלינו מהוצאות מיותרות ומאפשרת לעיתים גם להשפיע על המחיר בהתמקחות אישית.
למדנו כבר כי פרקטיקות עסקיות שונות הפוגעות בצרכנים נשענות במידה רבה על אדישות או פסיביות של הצרכנים עצמם.
כך לדוגמה שיתוף פעולה של הצרכן הוא חיוני להצלחתה של "שיטת מצליח", הבנויה על כך שהצרכן לא יבדוק ולא ישאל שאלות לגבי חיוביו, ובלעדיו לא יהיה לה סיכוי רב להצליח.

נכונות לרכוש בכל מחיר, הופכת אותנו ל"קונים אוטומטיים" השולפים אינסטינקטיבית את הארנק מהכיס או מן התיק למראה המוצר הנחשק, תוך שאנו משחקים באופן זה לידיהם של בעלי העסקים, המתחככות בהנאה.
הנשק האולטימטיבי של הצרכן – סירוב הקנייה – הוא הכח האמיתי מאחורי המחאה הצרכנית.
בקיץ האחרון ראינו את כוחו הציבורי המרשים כאשר הוא מאומץ על ידי עשרות ומאות אלפי צרכנים, אבל הכח הזה מתחיל בי ובך.

יש לקוות כי הממשלה לא תיסוג מביצוע הצעדים המתבקשים לטיפול במחירים הגבוהים; בעיקר יש להתרכז בקידום התחרות באמצעות הסרת חסמי תחרות (כגון עמלות העו"ש בבנקים המונעות אפשרות השוואה והתמקחות לגבי גובה הריבית על הלוואות ומשיכת יתר) או להטיל פיקוח על מיקטעי-שוק בהם אין תחרות.
עד אז – הבה נפעיל את המרכיב שתלוי בנו במלחמה ביוקר המחיה, ונאמץ את כלל הזהב: לא קונים יקר.
גם העסקים יודעים כי "צריך שניים לטנגו" ובלעדינו לא תהיה להם אפשרות להמשיך לרקוד משמחה על חשבוננו.