מוסר כפול/עו"ד אהוד פלג

המצפון של דעת הקהל העולמית, אם קיים בכלל, מושפע מבורות ומאי-ידיעת העובדות, וזה מה שמוביל כבר עשרות שנים את ההתייחסות המעוותת כלפי ישראל בסכסוך שלה עם הפלסטינים

בשיעור במשפט בינלאומי בפקולטה למשפטים איתגר אחד הסטודנטים את המרצה עם השאלה הבאה: אם ההפרות החוזרות והנשנות של המשפט הבינלאומי לא נפתרות אלא אם שני הצדדים מעוניינים בכך, הרי שלמעשה זה הוא משפט פרימיטיבי המבוסס על חוק הג'ונגל – "החזק גובר". המרצה, שהופתע מהשאלה, התקשה למצוא לה תשובה.

אכן, היחסים הבינלאומיים מתאפיינים לעיתים יותר באינטרסים מאשר בעקרונות משפטיים. כזה הוא גם המוסר הבינלאומי. המצפון של דעת הקהל העולמית, אם קיים בכלל, מושפע מבורות ומאי-ידיעת העובדות, מהתעלמות ממכלול הנתונים, ומהתייחסות לתמונת מציאות נקודתית מבלי לברר את הרקע שקדם לה. בסכסוך הישראלי-פלסטיני באים ליקויים אלה לידי ביטוי באופן היוצר התרשמות שגויה ומוליד התייחסות מוסרית מעוותת.

העולם ניזון מכמה דקות של חדשות בטלוויזיה וצופה בהרס הרב בעזה ובסבל התושבים, בצד תמונות של הצבא הישראלי במלוא עוצמתו – טנקים, נגמ"שים, תותחים ומטוסים. את הזוועות של השבת השחורה בשבעה באוקטובר הוא כבר הספיק לשכוח.  ההסברה הישראלית, מסיבות שרק בחלקן מובנות ושבמבחן התוצאה כנראה גם לא מוצדקות, נמנעה מלהראות את הזוועות שחוללו פושעי החמאס. מפלצות אלה, ככל שלא נהרגו עדיין, מסתתרים היום במחילות ובמנהרות בעומק האדמה וממילא לא נחשפים לעיני העולם.

זכור הסיפור על ארבעת העיוורים הנתקלים בפיל וכל אחד מהם נוגע בחלק אחר בגופו. אחד נגע באוזנו והכריז שזה עלה ענק; אחר בזנבו וגרס שזהו חבל; השלישי ברגלו והיה בטוח שמדובר בגזע עץ והאחרון מישש את החדק וקבע שזה הוא צינור. איש מהם לא צדק כמובן. התופעה הזאת, של התעלמות מן התמונה השלמה, היא הפיל שבחדר בתדמיתו הבינלאומית של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

סיבה אחרת לתפיסה חלקית של תמונת הסכסוך נוגעת לציר הזמן – הנרטיב ההיסטורי. שגיאה נפוצה היא להתחיל את ההתייחסות ממלחמת ששת הימים בשנת 1967, עת כבשה ישראל את סיני, הגולן ויהודה ושומרון – והתחיל מה שקרוי "הכיבוש". לו היו בודקים מה התרחש בסך הכול חודש אחד קודם לכן, היו רואים את מדינות ערב מקיפות את ישראל ומאיימות בהכרזות מפורשות ובמצעדים צבאיים לפלוש אליה ולהשמידה, תוך השלכת היהודים לים. ב-5 ביוני קלקלה להם ישראל את התוכניות. את תקופת ההמתנה המתוחה ואת האיום הקיומי והחרדה שחוותה האוכלוסייה בישראל, העולם אינו זוכר וגם לא מביא זאת בחשבון בקביעת היחס הנכון לאירועים.

העולם גם מתעלם משאלות "טורדניות" נוספות, כגון מדוע לא הקימו הפלסטינים את מדינתם בין שנת 1948 ושנת 1967, כאשר ישראל עוד לא שלטה ביהודה ושומרון וברצועת עזה? מדוע הסתלקו, מיד עם דרישתו של הנשיא גמאל עבדל נאצר, משקיפי האו"ם שהוצבו במיוחד בין מצרים לישראל כדי להבטיח שישראל לא תותקף והפקירו אותה לגורלה? היכן היה אז העולם הצדקן והמוסרי? מזלנו שכלקח מן השואה של העם היהודי, מדינת ישראל לא סומכת יותר על העולם בכל הקשור לביטחונה.

יכולנו להמשיך ולשאול את העולם מי קיבל את החלטת האו"ם בשנת 1947 על חלוקת ארץ-ישראל לשתי מדינות, יהודית וערבית (היהודים), ומי סירב לקבלה (הפלסטינים)? מי ניסה להשמיד את מדינת ישראל הצעירה בעזרת מדינות ערב בשנת 1948 אך סופו שהפסיד במלחמה ויצר לעצמו את בעיית הפליטים? האם ישראל צריכה להצטדק על כך שהיא ניצחה ולא הניחה להם להשמידה?

נדלג גם על מסעות הרצח הערביים בארץ-ישראל בשנים 1921,  1929 ו- 1936, שבהם טבחו הפלסטינים ביהודים ששבו לארצם לאחר אלפיים שנות גולה, יהודים שהושיטו לשכניהם יד לשלום מתוך תקווה לקיים איתם יחסי שכנות טובה. בתמימותם שבו היהודים והושיטו להם את היד בהכרזת העצמאות ב-1948, אך נענו בגרזן חד.

בשנת 1993 נענתה מדינת ישראל להזדמנות לבחון את כוונות השלום הפלסטיניות בהסכמי אוסלו, שבעקבותיהם הוקמה הרשות הפלסטינית וישראל העבירה לה במסגרת ההסכם את השליטה על יהודה, שומרון וחבל עזה. מהר מאוד הגיעו פיגועי התופת ופיצוצי האוטובוסים בתוך ישראל, שבוצעו על-ידי לא אחרים מאשר המחבלים הפלסטינים ששבו מתוניס. ישראל כבר לא שלטה יותר בשטחי יהודה, שומרון ועזה, ואילו הרשות הפלסטינית ששלטה שם לא הצליחה, וספק אם השתדלה, למנוע את אותם הפיגועים.

בשנת 2005, בניסיון נוסף למנוע נקודות חיכוך, פינתה ישראל את כל הישובים ברצועת עזה כדי שלא תהיה עילה לבצע משם פעולות עוינות כלפי אזרחי ישראל. האם בעקבות זאת הגיע השלום המיוחל? בדיוק ההיפך הוא שקרה: בתוך כמה שנים השתלטו החמאס והג'יהאד האיסלאמי על הרצועה והשליכו את אנשי הרשות הפלסטינית מהגגות אל מותם, אירועים שתועדו בתמונות בלתי נשכחות. הם הקימו את מדינת חמאסטן, שבאמנה שלה הכריזו על כוונתם ותוכניתם להשמיד את מדינת ישראל.

אם היה ספק שמדובר בהצהרות בלבד, הגיע ה-7 באוקטובר 2023 ולימד אותנו שיעור כואב ובמחיר נורא: אלפי נרצחים ופצועים, אונס, התעללות, שריפת היישובים שעל הגבול וירי טילים על כל ערי ישראל בדרום ובמרכז. כ-240 ישראלים נחטפו לעזה, בהם גם אויב העם הפלסטיני, התינוק כפיר ביבס בן התשעה חודשים (היום כבר עשרה). ידוע שניתן ללמוד על אדם לפי זהותם של אויביו. למדתם מי זה החמאס?

רגע, מישהו בדיוק נרדם בשיעור; זהו העולם המערבי שבוחר שוב ושוב להתעלם מההיסטוריה העקבית הזאת של טבח והתעללות ביהודים על-ידי הפלסטינים האיסלאמיסטים הפנטיים.

שאלו פעם אדם מה יותר גרוע – בורות או אדישות? תשובתו הייתה: "אני לא יודע וזה לא אכפת לי". העולם היום מגלה גם בורות וגם אדישות לגורל העם בישראל. חמור מכך, כדי שמצפונו לא ייסר אותו, הוא מפנה את זעמו הקדוש כנגד התמונות הקשות המגיעות מעזה תוך התעלמות מהרקע, מהגורמים ומהסיבות וכן ממטרתן של הפצצות אלה – להבטיח את מיגורו של החמאס על מנת שלא יקרו יותר זוועות ה-7 באוקטובר.

נוח למפגינים בעולם שלא להתייחס בהתבטאויותיהם, בהפגנותיהם ובכרזותיהם לזהות הגורם המחזיק היום 240 חטופים ישראלים, ובהם כפיר בן ה-10 חודשים וכן 30 ילדים נוספים. מה היו הם עושים לו היו חוטפים את התינוקות שלהם? עורפים את ראשי האחים שלהם? אונסים ורוצחים את הבנות שלהם? האם היו מסתפקים בפניה לאו"ם בבקשה שיקבל החלטת גינוי ויביע את דאגתו העמוקה משפיכות הדמים? האם אינם מבינים כי ברשימת היעדים של האיסלאם הקיצוני, הם הבאים בתור?.
לו זאת הייתה הגישה מול התוקפנות הנאצית במלחמת העולם השנייה, הנאציזם היה עדיין שולט היום באירופה.
משפט פרימיטיבי כבר אמרנו?
כשמצטרפת אליו גם גישה של מוסר כפול, העולם צועד בביטחון לאחור. 

הכותב הוא מנהל המרכז לקידום ההגינות בישראל

https://www.maariv.co.il/journalists/opinions/Article-1054533