מהפיכה או חוקה/עו"ד אהוד פלג
המזמור "חד גדיא" מן האגדה של פסח ממחיש ומשקף לנו את אופן התנהלותנו כחברה: החזק מחסל את החלש ממנו, זוכה לעדנה בטווח הקצר, עד שמגיע החזק ממנו ומחסל אותו. זהו חוק הג'ונגל המפורסם. צריך רק לזכור מי היחיד ששורד בו; רמז: זה לא האדם. זה גם לא החלש ואף לא החזק, שכן תמיד מתגלה חזק ממנו, היום או מחר. מסיבה זו יצר האדם את החברה האנושית המאורגנת ואת כללי ההתנהגות בתוכה. הכלל הראשון הוא כלל ההגינות – חיה ותן לחיות. כלל זה נועד להבטיח חיים וחופש לכל, כמו גם זכויות וחירויות נוספות, או במלה אחרת – דמוקרטיה.
אבל זה כנראה משעמם מדי, אחרת קשה להסביר מדוע בחלק ניכר מהחיים שלנו אנחנו עוסקים במחלוקות ובסכסוכים עם בני אדם אחרים.
תאמרו – זהו חלק בלתי נמנע מהחופש שלנו – להילחם על דרך החיים שנראית לנו נכונה על-פי רצונותינו ואמונותינו, והרי כמאמר האמרה העוקצנית "לכל שני יהודים יש שלוש דעות". אכן זכותו של אדם לנסות לשכנע אחרים בדעותיו. לשם כך קבעה הדמוקרטיה כללי משחק השומרים על חופש הביטוי.
פרופ' זאב סגל ז"ל המחיש פעם את חופש הביטוי וגבולותיו באמצעות סיפור על הדברן הנלהב שנהג ללוות את נאומיו בתנועות ידיים נמרצות. באחת הפעמים פגע בשוגג במאזין שעמד בסמוך לו ושבר את אפו. הנפגע מהר לתבוע מהנואם פיצויים על אפו השבור, אך זה התגונן בטענה שחופש הביטוי שלו הוא מקודש. פסק אז השופט: חופש הביטוי של אדם נגמר במקום בו מתחיל אפו של חברו.
הדמוקרטיה מגינה על מכלול זכויותיו של האדם ולא רק על חופש הביטוי שלו. הזכות לביטחון פיזי ולחיים היא בוודאי אחת מהן; כזו היא גם הזכות לשמירה על זהות לאומית וערכים לאומיים. כאשר הערכים השונים מתנגשים זה בזה, ההכרעה ביחס לאיזונים המתבקשים נמצאת בידי רשויות המדינה: הממשלה, בית המחוקקים ובית המשפט.
עוד קודם לכן מנסים מובילי דעה בציבור להשפיע על מתן עדיפות לדעה שהם אוחזים בה. זהו המשחק הדמוקרטי. הקשיים מתחילים במקום ששם כללי המשחק פוגשים את בני האדם ואלה לא תמיד משחקים לפי הכללים. יש מקרים שבהם הם אפילו שוברים את הכ(ל)לים. חופש הביקורת לדוגמה מוגן תחת חופש הביטוי, אך הוא חוצה קווים אדומים כשהוא הופך לחופש הביזוי, השיסוי ועלילת השווא. חופש ההפגנה חוסה אף הוא תחת ערך חופש הביטוי, עד שהוא גולש לאלימות ולסיכון חיים.
חווים זאת היטב היום הסטודנטים היהודיים בקמפוסים בארצות הברית; אך אל לנו ללכת רחוק : רחובות ישראל הפכו בשנה וחצי האחרונות לזירות של הפגנות סוערות, רוויות רגשות, רגישויות, ויצרים. הנושאים שבשמם יצא הציבור להפגין הם ערכיים וגורליים לחייה של המדינה: זכותה של ממשלה נבחרת לשלוט, צביונה הדמוקרטי של המדינה ושחרור החטופים בעזה. מחלוקות אלה סבוכות מעט יותר מסוגיית "שניים אוחזים בטלית" הזכורה מהתלמוד. קשה לדוגמה לבוא בטענות למשפחה שבנה ובתה נמצאים כבר מעל 200 יום בשבי החמאס בעזה והיא מפגינה נגד הממשלה, אם היא סבורה שזו לא עושה כל שביכולתה כדי לשחררם. מנגד, קשה יהיה גם לבוא בטענות לאב שכול שיחסום בגופו את נתיב הנסיעה של האוטובוס שיוביל אסירים ששוחררו בעסקה לשחרור החטופים, ובהם גם רוצחיה השפלים של בתו. זכותם הדמוקרטית היא לנסות ולהשפיע; אך בה בעת עליהם לזכור כי במדינה מתוקנת יש ממשלה שתפקידה הוא בחינת מכלול השיקולים והאינטרסים וקבלת ההחלטה הנכונה ביותר למדינה ולאזרחיה.
במשנה במסכת אבות (ג, ב) אמר רבי חנינא: "הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את ראהו חיים בלעו". מי שישבור את הכלים ולא יציית לכללים יביא עלינו אנרכיה וכאוס. אין הכוונה שנפסיק להיאבק על דעותינו ודרכנו; אין הכוונה שנפסיק להיאבק על יקירינו; הכוונה היא שלא נהרוס בדרך את צביונה של המדינה ואת הרעיון הציוני. הדבר קשה שבעתיים כאשר יש תחושה בקרב רבים כי הבעיה היא בשלטון עצמו שאינו תמיד משחק לפי הכללים הדמוקרטיים, ואינו מקבל החלטות המבוססות רק על שיקולים מקצועיים, ענייניים ובעיקר אחראיים.
מדינות מסוימות במהלך ההיסטוריה לקחו את זה לכיוון של מהפיכה – הרס הקיים ובניית החדש. ההרס הצליח; בניית החדש קצת פחות. גם האמרה "היזהר במה שאתה מבקש" מדגימה יפה את הסכנות שבדרך זו; ולהמחשה: עומד חילוני ומתווכח עם חרדי על הכנסת חמץ לבתי חולים בפסח. בשלב כלשהו עוצר החרדי את הוויכוח ושואל את בן שיחו: כמה ילדים יש לך? עונה החילוני: שלושה. משיב לו החרדי: לי יש עשרה; יש דמוקרטיה; נתראה בעוד עשרים שנה בקלפי.
מי שמשעין כוחו על הדמוקרטיה הצורנית בלבד, לאמור שלטון (עריצות) הרוב, יגלה בעוד זמן לא רב שהגולם קם על יוצרו. האם אופייה הציוני והדמוקרטי של מדינת ישראל צריך להיות תלוי אך ורק בדמוגרפיה? צביון המדינה צריך להיות מוגן מובטח ומאובטח באופן שלא ניתן יהיה לשנותו בתככים פוליטיים או במשחקי שכר-מכר קואליציוניים. הסיבה העיקרית לכך היא כי הבסיס לקיומה של המדינה אינו רק רצון האזרחים החיים היום בישראל, אלא חלומם ואמונתם של אבותינו במשך אלפי שנות ההיסטוריה וכוונתם של מייסדי המדינה כפי שהתבטאה גם במגילת העצמאות.
בפרשת אוניית העבדים "אמיסטאד" התקיים בבית המשפט העליון בארצות הברית בשנת 1839 דיון משפטי בשאלה למי שייכים העבדים שנחטפו באלימות משבטיהם באפריקה כדי להימכר לעבדות באמריקה: לחוטפיהם סוחרי העבדים, למדינה שבבעלותה הספינה שהביאה אותם לחופי אמריקה, לארצות הברית שאליה נגררה הספינה או שאולי הינם בכלל אנשים חופשיים, קורבנות של חטיפה לא חוקית. פרקליטם של העבדים, ג'ון קווינסי אדאמס, שהיה בעבר נשיאה של ארצות הברית, מתייעץ עם מנהיג העבדים כיצד ניתן לנצח במשפט. הוא שומע מפיו של המנהיג, שבמצבים קשים כגון אלה הוא נוהג לפנות לאבותיו הקדמונים וקורא להם לבוא לעזרתו, בנימוק שהם חייבים לסייע לו בהיותו ממשיך קיומם עלי אדמות. אדאמס שואב השראה מעצה זו, ובפנותו לשופטי בית המשפט העליון מפנה למשנתם של חמשת הנשיאים האמריקאים שקדמו לו ומתבסס על חזונם באשר לצביונה של ארצות הברית, כארצם של האנשים החופשיים. כך הצליח לשכנע את בית המשפט כי העבדות היא פסולה וכי מרשיו היו מתמיד – וכך גם צריכים להישאר -אנשים חופשיים.
את המתווה לקיומה ולצביונה של מדינת ישראל יש לעגן במסמך על-זמני – בחוקה – שיעמוד בפני שיני הזמן ובפני מניפולציות ותככים פוליטיים, ויבטיח את יציבות החזון הציוני. חוקה זו תשמש עוגן לדור הנוכחי ומגדלור לדורות הבאים לגבי דרך התנהלות החיים במדינה; היא תמנע מחלוקות וסכסוכים מיותרים הקורעים ומחלישים אותנו מבפנים. שיקולים פוליטיים מנעו זאת מאיתנו עד היום וראינו לאן הדבר הוביל.
המצב היום עלול להתפתח מהר מאד לצומת בחירה בין מהפיכה לחוקה.
המהפכות ההיסטוריות העקובות מדם והתבונה ההישרדותית צריכות ללמד אותנו
איזו היא הדרך הרצויה.
הכותב הוא מנהל המרכז לקידום ההגינות בישראל
https://www.maariv.co.il/journalists/opinions/Article-1096231