מדינה מול ממשלה/עו"ד אהוד פלג
בשבועות האחרונים התרחב ליבנו למראה הופעתם המכובדת של הספורטאים שלנו במשחקים האולימפיים בפריז. כשדגל ישראל מונף אל על בטקס הענקת המדליות, הגאווה הלאומית שלנו גואה ונמצאת בשיאה. ואז, במעבר חד כפי שנהוג לומר במהדורות החדשות, מופנה המבט אל נציגינו בכנסת ובממשלה ורגשות אחרים לחלוטין מציפים אותנו – רגשות של דחייה ובוז בלשון המעטה. הפער שבין נציגינו האולימפיים לבין הנציגים המנותקים על האולימפוס שבירושלים, מציב משוכה מאוד גבוהה לרגש הפטריוטיות שלנו. במקום שאין אמון במנהיגות עלולה להתפתח התערערות מסוכנת בנאמנות למדינה.
חטאה החמור ביותר אולי של מנהיגות מתבטא בהצבת העם והמדינה משני צידי המתרס. הזעם והייאוש פרי האכזבה מהתנהלות הממשלה בנוגע לשחרור החטופים, להשבת תחושת הביטחון ולשיקום הישובים והמפונים, מתורגמים אצל רבים לזעם המופנה כלפי המדינה: התחושה היא שהמדינה הפקירה אותם בשבעה באוקטובר וממשיכה להפקיר אותם גם בחלוף עשרה חודשים.
שוב נשמעות התבטאויות בזכות הסרבנות ואפילו בזכות הירידה מן הארץ (למרות המאמץ השקוף לקרוא לכך בשפה המכובסת: רילוקיישן).
ניתן לגלות הבנה לרגשות הסוערים, אך חייבים מיד לתחום אותם ולתעל אותם לכיוון הנכון: הממשלה איננה המדינה. את מי בדיוק מענישים שעוזבים את הארץ, אפילו אם היא מנוהלת באופן המנוגד לדעותיך ולעקרונותיך? כשיש לכלוך בבית לא עוברים לדירה שכורה, אלא מנקים את הבית.
"ישראל מולדתי, כאן קבעתי את ביתי, כל שיש בך, כל שאין בך, זו תמיד דאגתי" (מתוך השיר "עצמאות"). אין מדינה טובה או רעה; יש אנשים או ממשלות שבמעשיהם גורמים לה להיראות כך. אפילו הממשלה לא צמחה יש מאין; היא נבחרה באופן דמוקרטי לאחר בחירות שבהן השתתפו 71.3% מן הציבור הישראלי (אגב ניתן בהחלט לתמוה מדוע פטרו עצמם 29% הנותרים – כמעט שליש מהאזרחים – מזכותם ומחובתם לקבוע את זהות המנהיגות במדינה). טענות רבות ושאלות רבות על איך הגענו לאן שהגענו, צריך להפנות גם לעצמנו כשיעסקו בחקירת האירועים. יהיה ראוי אז גם לייחד מקום לנורמות ההתנהגות שהשתרשו בקרבנו, וביניהן יהירות ואנוכיות, חוסר אחריות, חוסר יושרה וחוסר התחשבות. ניתן לחזות שתימצא זיקה חזקה בין נורמות אלה, שהן היפוכן של נורמת ההגינות, לבין אופן התרחשות האירועים. לדוגמא, אטימות הלב וחוסר הקשב שגרמו לדבוק בקונספציה שלפיה החמאס מורתע ולא יפתח בהתקפה, למרות דיווחי התצפיתניות ודוחות המודיעין על סימנים בשטח המעידים על ההיפך מכך. אכן, הגינות – כבוד, יושר והתחשבות ביחס לזולת – אינה מצטמצמת רק למסחר הוגן או למשחק הוגן בספורט; זוהי התשתית הערכית והמוסרית לכל מערכות היחסים במדינה, בין אדם לאדם ובין אדם למדינה. הכול מתחיל והכל נגמר בהגינות בכל תחומי החיים.
אך כרגע אנחנו מצויים במלחמה עם פוטנציאל להתרחבות ולהסלמה. זו העת להזכיר לעצמנו כי גורל המדינה מונח על הכף והוא תלוי בנו ולא רק בממשלה. אם נותיר את המדינה לאנחות ונתמקד בכעס שלנו או ברחמים עצמיים, לא נעשה לה – ולנו – שירות טוב. לכך בדיוק מייחלים אויבינו כשהם משווים את אחדותנו הלאומית לרשת קורי עכביש שניתן לבתק בקלות, ומקווים להסתמך על כך כדי להשמידנו.
מצד שני, האם ניתן לדחות את הדרישה להגינות במציאות שבה חיילי מילואים שכבר שרטו 270 יום, מקבלים צו 8 לשלושה חודשים נוספים ומביטים בעיניים כלות בציבורים החרדים שאינם מתגייסים? האם ניתן לדחות את הדרישה להגינות במציאות שבה למעלה מ-110 חטופים נמקים כבר 10 חודשים במנהרות החמאס בעזה, והממשלה מנהלת עם החמאס ועם העולם כולו משא ומתן כאילו עומד לרשותה כל הזמן שבעולם?
אין זה אומר שההכרעה שעל הממשלה לקבל היא קלה: האם להסכים לעסקה להשבת החטופים מייד ובטרם יהיה מאוחר מדי, אל מול מידת הסיכון שנוטלים (ומטילים על אזרחי ישראל בעתיד) להישנות ירי הטילים ואפילו לאירועים דמויי השבעה באוקטובר? אם הדילמה לא מספיק קשה, נכנס כאן גם הצורך לטפל בחזית הצפונית, שבה צהל מגביל את מכותיו בחיזבאללה כדי שלא להילחם בשתי חזיתות במקביל, אך החיזבאללה הורס את יישובי הצפון וגורם לכך ש90 אלף התושבים נאלצים לנטוש אותם ולהיות פליטים בארצם.
בשנת 1948, בעיצומה של מלחמת העצמאות, עמדה בפני ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון דילמה קשה: האם לפתוח את שערי המדינה שזה עתה נוסדה, לעלייה בלתי מוגבלת של מאות אלפי שורדי השואה והמעפילים שרוכזו במחנות העקורים באירופה ובקפריסין? המדינה הייתה נתונה אז במלחמה קשה, שסיכויי הניצחון בה, לדבריו של סגן הרמטכ"ל יגאל ידין, היו50 : 50 ,
וכל תרומה שהושגה הופנתה מיד לרכישת נשק ותחמושת לצייד בה בהם את הלוחמים שציודם היה דל, ובשעה שהמערכה מתנהלת בכל רחבי הארץ.
בן גוריון הכריע על פי השיקול הערכי: מדינה יהודית לא יכולה לסגור את שעריה בפני יהודים חסרי בית המבקשים לעלות אליה אחרי בגידת העולם (לתשומת ליבם של שוקלי הירידה מן הארץ). מערכת השיקולים של בן גוריון הציבה במקום העליון את הערך היהודי של הצלת חיים כאן ועכשיו, תוך ביטחון ואמונה שנדע להיערך ולהתמודד עם השלכות החלטה זו בעתיד. זו ההכרעה שצריכה להנחות את הממשלה היום. בן גוריון אמר עוד שהמילה ערך נגזרת מהכרעה: הערכים נבחנים ובאים לידי ביטוי באופן שבו אדם מתנהג בפועל. נאמר כבר שלהיות ראש ממשלת ישראל הוא התפקיד הקשה ביותר בעולם. כדי למלאו דרוש אדם עם עוצמת אישיות ועם חוסן ערכי שיוכל להתעלות לגודל האתגר. בנימין נתניהו, האם אתה האיש הזה?
רבים מחיילינו שנפלו העבירו לעם ישראל מסר חשוב באמצעות בני משפחותיהם או באמצעות מכתבים שהותירו אחריהם:
"מדינת ישראל – היי ראויה לקורבננו!"
ממשלת ישראל – המסר מופנה בראש ובראשונה אלייך!
הכותב הוא מנהל המרכז לקידום ההגינות בישראל
https://www.maariv.co.il/journalists/opinions/Article-1125236