לא לעמוד מנגד/ עו"ד אהוד פלג*
"קצין הרואה אזרח ישראלי שמתכוון לזרוק בקבוק תבערה לבית פלסטיני ועומד מנגד, אינו יכול להיות קצין" (דברי הרמטכ"ל רא"ל הרצי הלוי בטקס סיום קורס קצינים). מה, אם כך, דינו של קצין המשוכנע כי שר ישראלי מתכוון לזרוק בקבוק תבערה לבית הלאומי ועומד מנגד?
חוק "לא תעמוד על דם רעך" קובע: " חובה על אדם להושיט עזרה לאדם הנמצא לנגד עיניו, עקב אירוע פתאומי, בסכנה חמורה ומיידית לחייו, לשלמות גופו או לבריאותו, כאשר לאל ידו להושיט את העזרה מבלי להסתכן או לסכן את זולתו".
האם ניתן, בשינויים המחויבים, לגזור מחוק זה כי גם "לא תעמוד על דם מדינתך"?
קובע חוק העונשין בסעיף 34 (צורך):" לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מידי להצלת חייו, חירותו, גופו או רכושו, שלו או של זולתו, מסכנה מוחשית של פגיעה חמורה הנובעת ממצב דברים נתון בשעת המעשה, ולא הייתה לו דרך אחרת אלא לעשותו".
שני החוקים הללו משדרים בבירור כי אדישות אל מול עוול המתבצע או העומד להתבצע היא מידה פסולה ומגונה. הפילוסוף והמדינאי האירי אדמונד בירק הזהיר כבר כי "כל שדרוש לרוע כדי לנצח הוא אנשים טובים יושבים בחיבוק ידיים". אדם הגון אינו יכול לעמוד מן הצד כאשר מתבצע עוול לנגד עיניו. אחד העקרונות של המרכז לקידום ההגינות בישראל הוא "אפס סובלנות לחוסר הגינות"(לא פייר – לא עובר!).
ברוח זו יצאו מאות אלפים לרחובות בחודשים האחרונים להפגין נגד הרפורמה המשפטית המאיימת על הדמוקרטיה הישראלית. ההתגייסות הייתה המונית וחסרת תקדים והקיפה את כל רבדי החברה הישראלית. רבים מהמפגינים היו גם אנשי מילואים שהפגינו במסגרת זכותם כאזרחים. חלקם של אנשי המילואים לא הסתפקו בהפגנות אלא גם שלחו מכתבים ובהם הודיעו על כוונתם לסרב להמשיך להתנדב למילואים אם החקיקה המשפטית תעבור. האם גם זו מסקנה משתמעת ומתבקשת מדבריו של הרמטכ"ל בסיום קורס קצינים?
שלוש שאלות עולות בעניין זה:
- האם הרפורמה המשפטית היא עוול מן הסוג המחייב שלא לעמוד מנגד?
- על מי חלה החובה שלא לעמוד מנגד – האם גם על איש צבא בסדיר ובמילואים?
- האם אי עמידה מנגד יכולה לבוא לידי ביטוי גם בסירוב להתנדב או למלא חובה חוקית?
השאלה הראשונה מכוונת בעצם לבחון אם חלה חובה על אדם הגון להתנגד לרפורמה המשפטית, שתוצאתה (אפילו לדברי השר לוין בעת שהציג אותה) אינה יכולה להתקיים בדמוקרטיה. משמעותה המעשית של הרפורמה בעיני רבים היא אובדנה של מדינת ישראל כפי שהיא מוגדרת בהכרזת העצמאות. הרפורמה מובלת על ידי קבוצת אנשים שאומנם זכו בבחירות האחרונות, אך לא קיבלו מנדט מהעם לבצע שינוי משטרי. כזכור, נושא הרפורמה לא עמד כלל לבחירת הציבור במערכת הבחירות ויתרה מכך, ממיזם "משאלת העם" של המרכז לקידום ההגינות בישראל (בחינת סעיפי הרפורמה על ידי מדגם ארצי מייצג בן 4000 משתתפים באמצעות מכון המחקר גיאוקרטוגרפיה), עולה כי מרבית הציבור מתנגד לרפורמה וכך גם מתנגדים לה למעלה ממחצית מהנשאלים שהצביעו לליכוד בבחירות האחרונות (55% מהם לדוגמה מתנגדים לביטול עילת הסבירות).
משכך, אזרחים רבים חשים כי הם ניצבים בפני השתלטות עוינת על המדינה, מציאות המסכנת את "חירותם, גופם ורכושם", כדברי חוק העונשין. זהו בעיניהם עוול המחייב כל מי שהמדינה יקרה לו שלא לעמוד מן הצד.
האם החובה של אי עמידה מנגד אל מול הרפורמה המשפטית חלה גם על אנשי צבא?
צה"ל מקיים שני מערכים המרכיבים את כוחו: מערך סדיר ומערך מילואים. המערך הסדיר עוסק (בינתיים) בתחום הצבאי ומגן על ביטחון המדינה מפני איומים מבחוץ. בינו לבין החברה האזרחית יש תיחום מובחן ומוגדר ועל כן השאלה אינה תופסת לגביו. חיילים וקצינים בסדיר אינם צריכים ליטול חלק במחאה אזרחית, כי אז ייחצה הקו המפריד בין צבא ומדינה (אם כי זכותם כיחידים להפגין, שלא במדים, בעת חופשה) .
מערך המילואים הוא למעשה מערך של אזרחים (צבא העם) הנקרא לדגל לשירות צבאי ואז הם הופכים לחלק מן המערכת הצהלית. הצו תופס את המילואימניקים כשהם "באזרחות", וסירוב להישמע לצו קריאה למילואים הוא למעשה סירוב להישמע לצו חוקי. קיימים גם מילואימניקים לא מעטים המתנדבים מרצונם לשירות מילואים.
אתן לכך התייחסות נפרדת בהמשך.
האם רשאי אזרח למחות נגד מה שנראה לו כהפיכה משטרית על ידי סירוב לציית להוראה חוקית, ובמיוחד על ידי סירוב כזה שגורר בעקבותיו פגיעה בביטחון המדינה?
טוענים המתכוונים לסרב כי אינם יכולים לסמוך על שיקול דעתם של גורמים אנטי דמוקרטיים בממשלה המקבלים ומנחים את הצבא כיצד לפעול. הם גם חוששים מפקודות בלתי ראויות , כאלה שבתחושתם יותירו אותם בלתי מוגנים על-פי המשפט הבינלאומי. הם חשים כי אינם רוצים ואינם יכולים לשרת כדבריהם
ב"צבא של דיקטטורה". הם רואים בשינויים המשטריים שמובילה הממשלה הפרת החוזה שיש בין העם ושליטיו, חוזה המתבטא במנגנון הדמוקרטי, ולא רואים עצמם מחויבים לו יותר.
מנגד יש הטוענים כנגד כוונת הסירוב כי המדובר בהפרת חוק ובפגיעה במדינה ולא רק בהתנגדות לממשלה.
אלה טוענים: אם אין דמוקרטיה ממילא אין מדינת ישראל,
ואלה משיבים: אם אין מדינת ישראל ממילא אין גם דמוקרטיה.
הציות לחוק שומר על הסדר החברתי במסגרת אנושית המאגדת בני אדם שונים בעלי רצונות ואינטרסים שונים, שצריכים לחיות בשלום אלה עם אלה. מצופה מאדם לציית לחוק כחלק מהתחשבות בזולתו מאחר שהחוק מסמן לו את גבולות חופש ההתנהגות באופן שיישמר גם החופש של זולתו. אם נורמת ההתנהגות תהפוך להיות הפרת חוק, זהו מתכון לאנרכיה. לעיתים הסכנה לסדר החברתי נגרמת דווקא כאשר השלטון מנצל את כוחו כדי לסטות מכללי המשחק ולשנות אותם באופן המנוגד לאינטרס הציבורי. במקרים קיצוניים הדבר עלול להיחשב בעיני האזרחים כניסיון הפיכה נגד המשטר הדמוקרטי, ואז הם יחושו כי אין בידיהם ברירה אלא להתנגד לכך, במדרג אמצעים מן הקל ועד לקיצוני יותר, על פי עיקרון המידתיות. במציאות שנוצרת, הפרת החוק איננה נתפשת כתוצאה הגרועה ביותר, אלא כרע במיעוטו בהשוואה לסכנת אובדן חופש הפרט והמשטר הדמוקרטי. צריך להדגיש כי גם בנסיבות אלה המדובר בהפרת חוק שהסנקציה עליה היא העונש הקבוע בחוק, למרות שניתן אולי למצוא בה לגיטימציה מוסרית. אזרח הבוחר לנהוג כך צריך להיות מודע לסיכון זה וצריך להיות מוכן לשלם את המחיר. ייתכן שסעיף הגנת הצורך בחוק העונשין יוכל לעמוד לעזרתו, אך עליו לבחון היטב לפני הפרת החוק אם אומנם הצעד שבדעתו לבצע הוא האמצעי המידתי שנותר בידו ואין לו ברירה אלא לנקוט בו כמוצא אחרון. אלה השוקלים זאת מניחים ומקווים כי אם מספרם של מפירי החוק יהיה גדול והמדינה תשותק, לא תוכל הממשלה להמשיך במדיניותה ותיאלץ לסגת, ובכך תימנע לדעתם הרעה החמורה יותר – אובדן החופש והדמוקרטיה.
כאשר הפרת החוק ענינה סירוב להיענות לצו קריאה לשירות מילואים, קיימים שיקולים נוספים שיש לקחת בחשבון:
- החלשת הגנתה ועוצמתה של ישראל הנמצאת במצב מלחמה מוכרז עם אויביה, בגלל פגיעה בכשירותה הצבאית על-ידי הסירוב לשרת, היא בבחינת "שפיכת התינוק ביחד עם מי האמבט". בלשונו של חוק "לא תעמוד על דם רעך" יש כאן "יצירת סיכון לזולתך".
- אנשי המילואים שהודיעו על כוונתם שלא להיענות לצו , טענו כי אינם סומכים על שיקול דעתם של שרי הממשלה המתעלמים מכללי הדמוקרטיה והעלולים לתת פקודות מסוכנות וחסרות אחריות. אכן, שמענו שרים מדברים על "לשרוף את חווארה" ועל "רוצו לגבעות". החשש הוא אפוא ממשי. עם זאת, כאשר יתקבלו פקודות שאסור לבצען, המנוגדות למוסר האנושי ולמשפט, תעמוד להם אז האפשרות ואפילו החובה לסרב להן, לאור היותן פקודות בלתי חוקיות בעליל, כאלה ש"דגל שחור מתנוסס מעליהן" בהתאם ללקחי פרשת הטבח בכפר קאסם. זהו גם הקו המפריד בין אי-הסכמה עם מדיניות הממשלה, שיש לבטאה בקלפי או במחאות אזרחיות, לבין האיסור לציית להוראות בלתי חוקיות בעליל של הממשלה, איסור שחל גם על הצבא הסדיר.
- בנקודת הזמן הזו, קיימות עדיין צורות מחאה ומאבק אחרות העומדות לרשות המתנגדים לרפורמה גם מבלי לסכן את ביטחון המדינה. משכך, עיקרון המידתיות ובמסגרתו מבחן האמצעי שפגיעתו פחותה, שוללים שימוש בצעד קיצוני יותר. על כך גם מדבר סעיף הגנת הצורך בחוק העונשין בהציבו את התנאי "ולא הייתה לו דרך אחרת " כתנאי שחייב להתקיים על מנת שאדם לא יישא באחריות פלילית למעשהו. המסקנה עשויה להשתנות כאשר גם צעדי מחאה מוחרפים לא יועילו, והסירוב להתייצב לשירות יישאר בבחינת הצעד האחרון.
- ביחידות מובחרות בהן השתרש מנהג ההתנדבות למילואים מעבר לגיל או למכסת השירות על-פי צו, לא ניתן לחייב את המתנדבים להתייצב, שהרי מדובר מלכתחילה ברצונם החופשי. יש לציין כי המדובר במפקדים ובלוחמים המנוסים ביותר, שאובדן תרומתם למערכת יתבטא בפגיעה חמורה בכשירות המבצעית של הצבא. כאן ההימנעות מלהתייצב למילואים לא תהיה בבחינת הפרת חוק, אך השלכותיה החמורות תצבנה דילמה קשה בפני המוחים: האם יעזרו יותר למדינה בהתייצבותם ובתרומתם הביטחונית, או דווקא בהימנעותם מלהיענות לקריאה ובלחץ שיפעילו באופן זה על הממשלה לשנות את מדיניותה?
אנו חיים בימים גורליים לקביעת דמותה של המדינה, והמאבק במהפכה המשפטית הוא צו השעה; ייתכן אף שיוביל לסרבנות לציית לחוקים, כי אם הרפורמה תימשך, עשויים אמצעי המאבק לחרוג מגדר הפגנות שקטות. השאלה המתחדדת מידי יום היא: האם הגענו כבר למיצוי אמצעי המחאה הפחות קשים?
בכל מקרה אסור שצה"ל יהיה מעורב בעימות הזה. משמעות הדבר היא שהצבא הסדיר יישאר מחוץ למחאה כדי לשמר את ההפרדה בין צבא וחברה אזרחית; שהמילואימניקים המקבלים צו קריאה, ייענו לו, לאור העובדה כי אין הצדקה להפרת חוק שתוצאתה פגיעה בביטחון המדינה אל מול האיומים הממשיים מצד אויבינו; ואילו המתנדבים הנקראים למילואים יפעלו לפי צו מצפונם, אך יזכרו כי הימנעות מהמשך תרומתם הביטחונית היא קודם כל פגיעה במדינה ובאזרחיה ולא בממשלה.
נראה כי תאוצת הרפורמה המשפטית המקודמת על-ידי הממשלה ופעולות המחאה האזרחית המתחייבות כנגדה, מצעידות אותנו במהירות לעימותים קשים שעלולים להידרדר למחוזות שאיש לא רוצה בהם. רוב הציבור מתנגד לרפורמה והממשלה מתעלמת מכך ונמנעת לפי שעה מלבחון זאת במשאל-עם. עליה לזכור כי שליט שפועל נגד רצון העם שלו, מאבד את הלגיטימציה המוסרית שלו ולאורך זמן גם את השלטון.
* עו"ד אהוד פלג הוא מנהל המרכז לקידום ההגינות בישראל