חוסן לאומי/ עו"ד אהוד פלג*
יום העצמאות המצוין שבוע לאחר יום השואה, מסמל גם את המסקנה המתבקשת מן השואה וגם את הערובה למניעת הישנותה: מדינה עצמאית לעם היהודי בארץ-ישראל שתפתח חוסן לאומי ותדע להגן על עצמה בעצמה (ניתן אף לראות בכך ביטוי נוסף למונח עצמאות);
אולם למסקנה זו מן השואה יש פן נוסף שצריך להעסיק אותנו לא פחות: כיצד מבטיחים חוסן לאומי?
חוסן לאומי הוא היכולת של עם ומדינה להתמודד עם משברים לאומיים.
הוא תלוי בשניים: א. בהזדהות של האזרחים עם המנהיגות, על בסיס האמון ביכולתה לפעול בצורה תקינה (ערכית ומקצועית) בהתמודדות עם משימות לאומיות. ב. בחוסן החברתי – האמון בנכונותם של כלל האזרחים לתרום את חלקם במשימה הלאומית, באופן היוצר סולידריות (תחושה של אחדות גורל ואחדות מטרה).
החוסן החברתי בנוי על בין היתר על ערכים של הגינות – התייחסות לזולת בכבוד, ביושר ובהתחשבות, מבלי לנצל חולשות או מצוקות.
לא תמיד ולא כל חלקי החברה הישראלית נוהגים בהגינות הנדרשת. בעשורים האחרונים דומה כי נוצרה בארץ מציאות של פלגנות ומחנאות חברתית קשה, יחד עם תופעות של אינטרסנטיות דורסנית ואף של שחיתות פלילית, הפוגעות ומכרסמות בחוסן החברתי שלנו. הנפגעים המיידיים הם המגזרים החלשים – החולים, הקשישים, ניצולי השואה, הנכים, העולים החדשים, אבל למעשה כולנו נפגעים: ברמה האישית – כל אחד פגיע, היום או מחר, הוא או קרוביו. ברמה הציבורית – חוסר ההגינות יוצר ניכור וחשדנות מפני נצלנותו של האחר ובכך הוא פוגע בחוסן החברתי שלנו.
האם לחברה שכזו כיוונו הכרזת העצמאות ומייסדי המדינה?
האם זו דמות המדינה שאנו רוצים בלב שקט להשאיר לילדינו?
כך לדוגמה ביום השואה קשה היה להביט בעיניהם של הניצולים הקשישים שחיים איתנו היום בתנאים קשים ולא מכובדים, ולראות כיצד מאכזבת אותם המדינה המתמהמהת עם צעדי הסיוע שעשויים להקל עליהם את זקנתם, במדינה היהודית שקמה כדי להבטיח שלא יסבלו עוד. (לעניין זה, מדינה יהודית כפי שאני תופס אותה, צריכה לדאוג שלא יסבלו בה לא רק ניצולי השואה, לא רק הקשישים ולא רק היהודים).
אבשלום קור לימדנו כי אין לומר ניצולי-שואה אלא ניצולי-השואה, כי שואה יש אחת; בהמשך לכך יש לומר: השואה מתחילה משלילת זכותו של אדם אחד לחיים, לביטחון ולהגינות; משלילת זכותו לכבוד מעצם היותו אדם. אמרו חכמינו: כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא. הפרשנות המקובלת היא כי אדם אחד זה המון – עולם ומלואו. אבל יש עוד פרשנות לאמרה החשובה הזו: בהצילך אדם אחד, יצרת או חיזקת נורמת התנהגות: במקום הזה, בזמן הזה, כלל ההתנהגות הוא שמצילים חיי אדם; שמכבדים חיי אדם; ואימוץ נורמת ההתנהגות הזו היא המפתח להצלת כל אדם, כל בני-האדם, להצלת העולם כולו. וההיפך הוא הנכון כשאין מכבדים חיים או כבוד ולו גם של אדם אחד.
במובן הזה דומה שהעולם לא למד את לקח השואה. היחס לחיי אדם ולביטחונם במקומות רבים בעולם מוכיח זאת בצורה ברורה. היחס לאדם יהודי ולעם היהודי באירופה, ששם התחוללה השואה, מחזיר אותנו שוב ושוב לעבר, בלוויית השאלה הבלתי נמנעת – האם השואה יכולה לחזור היום על עצמה. התשובה האינסטינקטיבית והמקובלת, לפיה היום העולם לא ייתן לזה לקרות, איננה נשמעת עוד כה משכנעת.
הכחשת השואה ועיוות וסילוף העובדות ההיסטוריות, אינם נתפסים היום כחטא מוסרי, ודאי שלא כחטא אינטלקטואלי; חופש הביזוי וההכפשה השקרית התפשט וקנה אחיזה כערך עליון וכמעט מוחלט. האנטישמיות המודרנית מתחזה לעיתים להיות רק התנגדות למדיניות של ישראל כלפי הפלשתינים, אך למעשה זוהי התכחשות עצמית, שלא לומר הונאה עצמית, כי היא הדלק והאמתלה להתנפלות על יהודים, וביניהם גם על זקנים, נשים וילדים, שלא בדיוק אחראים על מדיניות החוץ הישראלית.
אך זו אופייה של השנאה – היא עיוורת, היא מעוותת, תחילה את האמת ואחר כך גם את המוחות והלבבות. ובדיוק שם, במוחות ובלבבות, צריכות להיבנות חומות ההגנה של הדמוקרטיה, של האנושיות ושל ההגינות.
חומות החוסן הלאומי. שנאה כלפי אדם אחד עלולה להוביל לשנאה של קבוצה, וכמוה גם האדישות הקולקטיבית לגילויים של שנאה. אין פריבילגיה של עמידה מן הצד אל מול תופעות מסוכנות והרסניות כאלה.
אדמונד בירק אמר: כל שדרוש לרוע כדי לנצח, אלה הם אנשים טובים היושבים בחיבוק ידיים.
הכומר הלותרני נימלר כתב: כשבאו לקחת את הצוענים, לא מחיתי כי אני לא צועני. כשבאו לקחת את היהודים, לא מחיתי כי אני לא יהודי. כשבאו לקחת את הסוציאל-דמוקרטים, לא מחיתי כי אני לא סוציאל-דמוקרט. כשבאו לקחת אותי, לא נשאר עוד מי שימחה.
אדישות לשנאה ולהתנכלות כלפי אדם אחד עלולה להוביל לאדישות כלפי גורלה של אומה שלמה.
בליל הסדר לפני כמה שבועות אמרנו: "בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".
על אותו משקל יש לומר ביום השואה: "בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא נכנס לאושוויץ".
וכדי שהדור הזה והדורות הבאים לא ייאלצו להיכנס לשם שוב, חובה להפנים את שלושת לקחי השואה: לא לחטוא בשנאה ובחוסר הגינות לאדם, לא לחטוא באדישות כלפי גילויי שנאה וחוסר הגינות לאדם, ולשמור על מדינת ישראל חזקה ועל מסוגלותה להגן על עצמה בעצמה, בין היתר על- ידי שמירה על חוסנה הלאומי, חוסנה החברתי ועל נורמת ההגינות בהתייחסות לזולת במרחב הציבורי . גם אם עד היום הלקחים הללו לא הופנמו מספיק, נזכור שעצמאות פירושה בראש ובראשונה אחריות לכל מה שקורה במדינה, ודומה כי אין מועד מתאים יותר מיום העצמאות להחלטה של כל אחד מאיתנו לתרום את חלקו (ואת התנהגותו) לחיזוקו של החוסן הלאומי.
* עו"ד אהוד פלג הוא מנהל המרכז לקידום ההגינות בישראל
https://www.maariv.co.il/journalists/opinions/Article-915572