השחיתות מתחילה מלמטה

את שאלת הפליליות של המעשים שהתגלו בתיקי החקירות מרובי האפסים נשאיר לגורמי האכיפה לקבוע. אבל אם הדברים שפורסמו נכונים, נורמות ההתנהגות הציבורית הבאות בהם לידי ביטוי, אינן חדשות בישראל. הן מוכרות לכל אחד מאיתנו מחיי היומיום במישורים שבין אדם לחברו, בין עסק ללקוחותיו ובין הממסד לציבור האזרחים.

קידום האינטרסים שלך על חשבון התנהגות הוגנת – התחשבות בזולת ובערכים – תוך גילויי כוחנות ותחמנות, הוא לצערנו קוד התנהגות מקובל כיום בישראל. אנחנו פוגשים אותו מדי יום בדמות הנהג העוקף את הפקק דרך השוליים, חוסם חניות פרטיות וחונה בחניות נכים, או הצרכן הנדחף לתור בקופה בסופרמרקט. אנחנו סובלים ממנו כאשר אנשי מכירות מבצעים הטעיות לצורך הגדלת רווחיהם, או כשספקי שירות ממציאים תקלות בלתי קיימות לקרובינו המבוגרים כדי לסחוט מהם תשלום מיותר. אנחנו מזהים אותו ביחס הקר והמנוכר של הממסד לנכים, לניצולי השואה, למוחלשים, למהגרים ועוד.

המכנה המשותף לכל אלה הוא הגישה שלפיה החזק מכתיב את רצונו. הוא המרוויח, ואת האחרים כלל לא מחשיב. הבושה נעלמה, המצפון רדום וחוקי הג'ונגל חוגגים. מה הפלא שכאשר אלה הנורמות הרווחות – “האינטרס שלי הוא היחיד שקובע” – פיתויי כוח שלטוני או הוני, או היכולת ליצור עימו קשרים של תן וקח, נותנים לדברים עוד דחיפה קטנה מעבר לרף, אל מחוזות השחיתות והעבריינות?

הנורמות האחראיות לכך החלו, כאמור, איתי ואיתך על הכביש ובתור לקופה בסופר. הן מוכרות לכל אחד ממאות אלפי הצרכנים שהוטעו או רומו על ידי אנשי מכירות ערמומיים, בעלי עסקים חמדניים או נותני שירות תאבי בצע. זהו מדרון חלקלק שתחילתו בתחמנות ודורסנות וסופו, לעיתים, בפלילים. המצער הוא שרבים סביבנו, ולעיתים גם אנחנו, חלק ממנו או מעלימים עין ממנו.

יש הנוטים לחשוב שכיוון המדרון בכלל הפוך, ותולים את האשם במעשיהם הקלוקלים בנורמות מקולקלות המוקרנות מלמעלה, מחוגי השלטון וההון ("אם בארזים נפלה שלהבת מה יגידו אזובי הקיר?", ובגרסה היותר עממית – "הדג מסריח מהראש"). אבל הניסיון להיתלות ב”אילנות גבוהים” הוא לא רק היתממות מגונה, אלא גם התעלמות מעובדה בסיסית: הנורמה המוקרנת מלמעלה היא אותה נורמה שנוצרה בהתנהגותנו שלנו, שרק חוזרת אלינו כעת בעוצמה חזקה יותר. ההבדל היחיד בין המקרים השונים הוא, לעיתים קרובות, אם אתה בצד הפוגע או הנפגע. דבר אחד בטוח – האינטרס הוא השליט היחיד.

ההסבר המקובל להתנהגויות כאלה – הישראלי לא אוהב להרגיש פראייר – מתגלה כמגוחך כשכולנו מוצאים עצמנו נפגעים מגילויי שחיתות וחוסר הגינות, משלמים עליהם במיטב כספנו ואפילו בדמנו, ומרגישים לבסוף פראיירים בריבוע. אז בפעם הבאה שנשקול לעשות לזולת מה ששנוא עלינו, רק כדי שלא נרגיש או ניחשב פראיירים, כדאי שנחשוב שוב אם אנחנו עושים את החשבון הנכון, או שבעצם ההגינות היא זו שמבטאת בסופו של דבר את האינטרס האמיתי של כל אחד מאיתנו ושל כולנו כחברה.

עו"ד אהוד פלג, מייסד "המרכז לקידום ההגינות בישראל"