פקק אנושי/עו"ד אהוד פלג*

יום ראשון 0745 בבוקר בצומת רמת-אביב. אני מזדחל כבר שעה ארוכה בפקק מצומת גלילות, בנתיב המרכזי מתוך שלושה, ואני המכונית הראשונה ברמזור. הצומת חסום ומעבר לו המשכו של הפקק. הרמזור מתחלף לירוק. אני לא מתחיל בנסיעה וממתין שהצומת יתפנה. מימיני ומשמאלי המכוניות נכנסות לצומת ונעצרות בפקק שבמרכזו. מאחוריי מתחילות צפירות של נהגים עצבניים וקצרי רוח. אפשר להבין אותם. הרמזור מתחלף לאדום ולתנועה משמאל האור מתחלף לירוק . הצומת חסום אך זה לא מפריע לנהגים שם להיכנס לצומת ללא היסוס ולהיתקע. הפקק הופך להיות לא רק ארוך אלא גם רחב. כמה מכוניות לפנים אחד הנהגים מטפס על הגג.  נזכרתי במערכון על המציל בבריכה והמתרחץ שמשתין מהמקפצה; אבל הוא רק עלה לצפות עד היכן מתמשך הפקק.
ואז מתחלף האור לירוק ומאחוריי מתחילות שוב הצפירות. אני מתחיל להתלבט: לפי החוק ולפי מה שראוי, אסור להיכנס לצומת חסום. לפי ההיגיון, אם לא אכנס לא אתקדם ולא אגיע לצידו השני.

האירוע הזה לא ממחיש רק דילמת כביש; מקופלת בו דילמה המעסיקה רבים (כלומר מאלה שבכלל עוד מתלבטים) אם לנהוג בהגינות או לנהוג על פי האינטרס, כאשר השניים מתנגשים זו בזה . הנורמה הראויה היא כמובן לנהוג על פי ההגינות – התייחסות לזולת בכבוד, ביושר ובהתחשבות, מבלי לנצל חולשות או מצוקות. הגינות היא בעצם גם האינטרס האמיתי שלנו בראייה כוללת ולטווח ארוך. היא לא רק מבטיחה לך מצפון שקט, אלא גם מהווה דוגמה טובה לילדיך ומופת לאנשים סביבך שינהגו כמוך, והמוניטין שלך כאדם הוגן יקנה לך כבוד והערכה, יפתח לך דלתות וירבה לך לקוחות (או מצביעים). אך מה קורה בטווח הקצר, בעיקר במצבים בהם אנשים סביבך פועלים ומתנהלים לפי כללים אחרים, פחות הוגנים? האם ההגינות אז אינה הופכת לנאיביות בלתי נסלחת שמביאה עליך צרות, הפסדים ואולי גם סכנות? כבר נאמר "זה לא יעזור לכבשים לחתום על אמנה בזכות הצמחונות כל עוד הזאבים לא הוסיפו גם הם את חתימתם". אפילו שיטת המשפט מכירה בדיני מלחמה השונים מדיני שלום, ובתקנות שעת חירום הנוגסות בזכויות הפרט, לנוכח מציאות המעמידה אותנו באתגר הישרדותי.
אם לא הבטחת את הזכות לחיים אין גם ערך ליתר הזכויות. ברור שהדברים אמורים רק לגבי מקרים קיצוניים, בהם האיום ההישרדותי הוא אמיתי ולא נובע מתפיסה מעוותת של המציאות, בעיקר בהשפעת יצרים כגון קנאה, שנאה, גאווה, תאווה, פחד וכעס. על יצרים אלה מצופה אדם להפעיל את "מותר האדם" – המסננות האנושיות שכל, מוסר ושליטה – המכתיבות התנהגות מתחשבת והוגנת.
יום הצרכן הבינלאומי, שצוין השבוע, מזכיר לנו את חטאיהם של מי שניסו להישען על נימוקי הישרדות כלכלית כדי להצדיק את תאוות הבצע שלהם ולהכשיר פגיעות בצרכנים. כך לדוגמה לא עומדת הצדקה של הישרדות כלכלית לתאגידי ענק שחוסר ההגינות הפך עבורם להרגל ולמדיניות. חברות הסלולר בזמנו שלכדו את הצרכן בחוזה לשלוש שנים והיו מעלות לו את המחירים בתקופה זו באופן חד צדדי ; או הבנקים שסיכלו יכולת השוואה לגבי עלות ניהול החשבון בכך שנקבו מחירים באופן מבלבל , תוך צירוף של עמלות בשקלים וריביות באחוזים,  כך שלצרכן היה קשה עד בלתי אפשרי לחשב היכן משתלם לו יותר לנהל את חשבונו.

שהבחירה באינטרס על פני ההגינות אינה תירוץ מגונה אלא כורח השעה והנסיבות? דוגמת הפקק בצומת עשויה להמחיש זאת היטב: במצב כתיקונו היו הנהגים מצייתים לכללי התעבורה – הרמזור ואיסור הכניסה לצומת חסום – ופקקי הענק היו מתקצרים. (ברור כי מניעתם לחלוטין תלויה בעומסי תנועה ובוויסותם; אבל לשם כך דרושה מדיניות מתוכננת ונבונה שאיננה כרגע בנמצא…). אולי אפילו ניתן היה להציב שוטר בצומת המועד לפורענות, על מנת שיווסת עומסים וירתיע עבריינים. אך כאשר המציאות מציגה ג'ונגל של פריקת עול והפקרות מוחלטת, נכנסים לפעולה כללי ההישרדות ומסדירים את המצב בהיגיון משלהם. במצב שכזה אולי דווקא מי שמתעקש להמתין ולא להתקדם עד שהצומת יתפנה, לא רק שיישאר במקומו אלא עוד יתרום בעצמו להחמרת הבעיה.

האם  תפיסה שכזו אינה למעשה כמעין הודאה שהגינות טובה רק כל עוד היא מתיישבת עם האינטרסים שלך? האם בנקיטת עמדה המעדיפה את האינטרסים על פני העמדה ההוגנת, איננו הופכים בעצמנו לחלק מן הבעיה במקום לחלק מן הפתרון, בעולם הנכשל פעמים רבות בחוסר הגינות? כיצד בכלל ניתן להביא לשינוי, אם ברגע המבחן אנחנו מצטרפים לליקוי המאורות הכללי?
החברה האנושית אינה שואפת לאמץ את חוק הג׳ונגל "החזק גובר"; היא רוצה להתהדר ב"מותר האדם" ובהבטחת חיים בשלום וברווחה גם לחלשים. בינתיים, לצערנו, פעמים רבות היא מתנהגת כמו בג׳ונגל. כיצד לנהוג בעולם מושלם – זה ברור; כיצד לנהוג בעולם הנמצא במעבר בין הג׳ונגל לעולם מתוקן –  פחות ברור. על משקל האמירה "דמוקרטיה ענינה במסע יותר מאשר ביעד" צריך אולי להתמקד יותר באופן ההתנהגות שלנו במהלך המעבר הזה. דרך ההגינות היא שתוציא אותנו מן הג׳ונגל אל מקום טוב יותר; בדרך עדיין נצטרך להילחם או להתגונן כדי לשרוד ולהגיע אל האור, אבל תמיד יש לזכור מאיזו מציאות אנו רוצים להתרחק ואל איזו מציאות אנו רוצים להגיע. כאמרתו המפורסמת של מהאטמה גנדי עלינו "להיות בעצמנו השינוי שאנחנו רוצים לראות בעולמנו".
יכול להיות שגם הוא נתקע פעם בפקק ברמת-אביב?

* עו"ד אהוד פלג הוא מנהל המרכז לקידום ההגינות בישראל

https://www.maariv.co.il/journalists/opinions/Article-905112?utm_source=whatsapp