העצמאות והתקווה/עו"ד אהוד פלג*

ארבעה מאפיינים ישנם לעצמאות של מדינה: טריטוריה, אוכלוסייה, שלטון וריבונות ועצמאות.
האם אנחנו מרגישים היום ריבוניים בארצנו? ריבונות לא נבחנת רק בהתייחס לשלטון זר; ריבונות היא גם בעלותו של העם על קביעת סדרי החיים במדינתו. העם מבטא את בעלותו זו באמצעות בחירת השלטון – בית הנבחרים והממשלה – והם אמורים לשקף את רצונו בדרך שבה הם מובילים את המדינה.
לנוכח הפער ההולך וגדל בישראל בין השלטון ובין העם בשנים האחרונות, דומה שתחושת הריבונות שלנו מתערערת. החטא החמור ביותר של שלטון שלא מבטא את רצון העם הוא ביצירת ניכור בין העם ובין מדינתו. ניכור זה מתבטא בעיקר בשתי תופעות מדאיגות: א.  שיח המתפשט בקרב ציבורים גדלים והולכים על סרבנות, מרי אזרחי ואפילו עזיבת המדינה. ב. תסיסה ציבורית וגילויי זעם כלפי השלטון. יש מדינות לאורך ההיסטוריה שבהן הדברים הובילו אפילו למלחמת אזרחים ולמהפכה.
בן גוריון אמר פעם: "איני יודע מה העם רוצה; אני יודע מה רצוי לעם". אמת, השלטון צריך להנהיג לפי מה שרצוי לעם, אך זאת בתנאי שמתקיים אמון בסיסי בין העם למנהיגיו. האמון הזה כולל בחובו גם את הזכות של המנהיג לטעות, עד גבול מסוים. להשוואה: שופטים בבתי משפט מקבלים לעיתים החלטות מוטעות, ובכל זאת, גם אם איננו מסכימים איתן, איננו כופרים בחוקיותם של בתי המשפט ושל פסיקותיהם. בית המשפט, מצדו, חייב להשעין את החלטותיו על הדין, לנמק אותן בצורה מפורטת ועניינית ולעמוד לביקורת של ערכאת ערעור או של הליך של דיון נוסף. שום בית משפט לא ייתן ביודעין מכריע הכרעות בניגוד לחוק. האם קיים היום אמון כזה בין הציבור לבין נבחריו?
נבחרים אלה מרשים לעצמם להתנהג בצורה מבזה ולא הוגנת כלפי עמיתיהם, כלפי ציבורים שונים בעם, כלפי שומרי הסף של הדמוקרטיה וכלפי הרשות השופטת. רק מעטים מבין נבחרים אלה (12 מתוך 120)  הסכימו להתחייב למלא שליחותם בהגינות – התייחסות לזולת בכבוד, ביושר ובהתחשבות; נבחרים אלה טוענים כלפי הרשות השופטת, שמאחר שלא נבחרה על ידי העם כמותם, אין היא רשאית לחלוק על החלטותיהם. רבים בעם לא רואים בנבחרים אלה את שליחיהם ואת מממשי רצונם. מי אם כן מבטא היום את הריבונות הישראלית?

ביום העצמאות השבוע התקיים ברוב פאר והדר טקס הדלקת המשואות הממלכתי. הטקס הדגיש את הפער שבין האזרחים מדליקי המשואות, שמרביתם מבטאים בפועלם את "תפארת מדינת ישראל", לבין השלטון שרחוק מלעורר באופן התנהלותו את גאוות עמו. הפער בין המצוי לרצוי הוא הפער שהואר השנה יותר מתמיד באורן של המשואות בהר הרצל.
אמר הבעל שם טוב "מעט אור דוחה הרבה חושך". הסינים הקדמונים הפכו זאת ל"צו עשה" ואמרו ש"עדיף להדליק נר מאשר לקלל את החשיכה". האלוף נחמיה תמרי ז"ל המחיש כלל זה באופן הבא: כשאתה מפנה אצבע מאשימה כלפי אחר, הרי אצבע אחת מופנית לכיוונו, האגודל מופנה כלפי מעלה, אבל שלוש אצבעות מכופפות לאחור ופונות כלפיך. מוטב להתרכז באצבעות המופנית אלינו ולעשות מה שתלוי בנו; על כך הרי יש לנו שליטה.
זהו הכיוון שאליו ראוי שנתעל את הכעסים והתסכולים מהתנהגות השלטון ושבו עלינו לרכז את מאמצינו להביא לשינוי המצב: כיוון העשייה האזרחית. זהו כיוון שתלוי כולו בנו. זהו גם המסר של מדליקי המשואות. אזרחות היא אחריות אישית, יומיומית וכוללת לנעשה במדינה. העם שלנו התגלה במלוא תפארתו בתקופה החשוכה העוברת עלינו, והתארגנויות אזרחיות נכנסו למקומות שבהם השלטון כשל. ההתנדבות לסייע ולתרום, ההתגייסות לעזרת המשפחות השכולות, לשיקום הנפגעים ולבנייה מחדש של הישובים, לתמיכה ולתגבור המשקים החקלאים, העסקים שנקלעו לקשיים, פתיחת הלבבות והבתים לקליטת המפונים, ההפגנות בתמיכה בשלטון החוק ובשומרי הסף של הדמוקרטיה, הם הביטוי האמיתי לריבונות שלנו בארצנו בתקופה זו. במימוש אחריותנו האזרחית, אנו מממשים גם את ריבונותנו הלאומית. כך גם תתגשמנה תקוותינו לעתיד טוב יותר "לתפארת מדינת ישראל".

* עו"ד אהוד פלג הוא מנהל המרכז לקידום ההגינות בישראל

https://m.maariv.co.il/journalists/opinions/article-1192723