במשל ידוע ארבעה עיוורים נתקלים בפיל; כל אחד מהם ממשש חלק אחר בגוף הפיל ומגיע למסקנה שונה באשר לזהות העצם בו הוא נתקל.

המציאות הישראלית 2019 היא סיפור הפוך לחלוטין, על ארבעה פילים הנתקלים בעיוור ויודעים לקבוע בוודאות מחוויית המפגש שלפניהם עיוור:

הפיל האחד הוא ניצול שואה הנמק בזקנה ובעוני.

הפיל השני הוא עולה מאתיופיה המופרד שנים רבות מבני משפחתו שהממשלה מסרבת להעלותם.

הפיל השלישי הוא נכה שקצבתו אינה מספקת למחייתו.

והפיל הרביעי הוא חולה המאושפזת במסדרון בית החולים.

כל אחד מהפילים מייצג אלפים רבים כמוהו החיים היום בינינו.

יש עוד מועמדים רבים המתאימים להיכנס לסיפור זה על משבצת הפילים –

משפחה קשת יום שכורעת תחת יוקר המחיה, זוגות צעירים המנסים להתמודד עם מחירי הדיור והשכירות, נהגים המתענים כל יום שעות בפקקים, ועוד.

לעומת זאת, זהותו של העיוור בסיפור ממוקדת לגורם אחד: ממשלת ישראל והממסד הממשלתי.

פילים רבים חשים כי ממשלת ישראל מגלה עיוורון מקומם לצרותיו של האדם הקטן ולבעיותיו הנוגעות ל"חיים עצמם". בכך היא חוטאת לחובת ההגינות הבסיסית  – כבוד, יושר, התחשבות – שחבה ממשלה כלפי אזרחיה; הממשלה לוקה במקרים רבים בעיוורון להגינות.

שאלו פעם מישהו: מה יותר גרוע – בורות או אדישות? הוא ענה: אני לא יודע וזה לא אכפת לי.

בהתייחס לעיוורון להגינות אין זה באמת משנה אם העיוורון נובע מבורות, אדישות, רשעות או טיפשות;

וכבר נאמר: אין עיוור יותר ממי שמסרב לראות…

לעיוורון הממשלתי להגינות יש מחיר – אובדן האמון של האזרחים בשלטון; כי אם הממשלה לא מבינה שעליה לתת מענה לבעיותיהם וצרותיהם, היא לא תיהנה עוד מאמונם.

לאחרונה פורסם כי דו"ח של הפורום הכלכלי העולמי מדרג את ישראל במקום ה-50 מבין 137 מדינות במידת האמון של הציבור הישראלי בפוליטיקאים. מדדים נוספים מדברים על בעיית אמון של האזרח במנהיגיו.

יום הבחירות הוא היום בו ניתנת לציבור רשות הדיבור, היום בו הבוחר שואל עצמו אם הממשלה ראויה לקבל את אמונו.

יום זה צריך להיות רגע ההתפכחות של כל העיוורים בממשל שלא ראו את ההגינות כלפי האזרח כחובתם העליונה (ואולי אף לא ראו את האזרח עצמו ממטר, כמאמר הביטוי העממי).

הטוב ביותר יהיה כמובן אם לא נצטרך להגיע עד ליום הבחירות כדי שהממשלה תזכור את חובת ההגינות שלה כלפי האזרח, אלא תממש אותה במסגרת עבודתה השוטפת.

המרכז לקידום ההגינות בישראל (מיק"ה) מציע להטיל על הממסד חובה לכלול פיסקה של הנמקת הגינות בכל החלטה ציבורית העוסקת בעניין של מדיניות או בעניין מנהלי. מקבל ההחלטה יצטרך להסביר לציבור, ואגב כך קודם כל גם לעצמו, כיצד המדיניות או ההחלטה שקיבל מבטאת התייחסות הוגנת – המתאפיינת בכבוד, יושר והתחשבות – כלפי כלל האזרחים.

בכך אולי גם נשים קץ לנוהג הפסול במקומותינו לפיו "לפני הבחירות הקירות מדברים אלינו,                      אחרי הבחירות אנחנו מדברים לקירות".

לציבור בישראל נמאס מממשל חירש ועיוור להגינות!