האחריות לחברת מופת / עו"ד אהוד פלג*
כולם עוסקים לאחרונה בסוגיות של משטר ומשפט. קיימות ארבע זרועות למשטר הדמוקרטי: הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת, הרשות השופטת וציבור האזרחים שהוא הריבון. (יש המוסיפים גם שתי זרועות נוספות:
מבקר המדינה והתקשורת). מה משותף לכל הזרועות הללו? הן מורכבות מבני אדם. התנהגותם של בני האדם נגזרת מאופיים, מאישיותם ומחינוכם. דומה שתרומתם של גורמים אלה להבנת תמונת המצב החברתית הנוכחית, אינה מקבלת את תשומת הלב הראויה.
כשהתחלתי לעסוק בעריכת-דין שמתי לב לכך שמרבית המשפטים הם מיותרים. הסכסוכים המולידים אותם לא היו כלל אמורים להגיע לבתי המשפט, לו אנשים התנהגו כבני אדם והתייחסו יותר בהגינות – בכבוד, ביושר ובהתחשבות – לבני אדם אחרים. הגעתי למסקנה שמשפטים מתחילים במקום שבו נגמר החינוך (או כלל לא התחיל). שמתי את רישיון עריכת-הדין (זמנית) במגירה ועברתי לחינוך, לעסוק בעבודה החשובה מכל – עיצוב התנהגותם של בני אדם כיצורים חברתיים המכבדים ומתחשבים בשכניהם ושותפיהם למרחב הציבורי. ראשי מטח – המרכז לטכנולוגיה חינוכית – ד"ר יונה פלס וישראל רגב, שהכירו בחשיבות הנושא, נתנו לי את הזכות להקים ולנהל במשך 14 שנה את המחלקה לחינוך ערכי. בעזרת אנשי חינוך מוכשרים בנינו את תורת המקצוע של המקצוע שהיה חסר במערכת החינוך – החינוך הערכי . המקצוע הזה, שחסרונו מורגש עד היום, אמור היה לממש את המטרות מספר 1 ו-2 שמוגדרות למערכת החינוך בחוק החינוך הממלכתי: (1) "לחנך אדם להיות אוהב אדם, אוהב עמו ואוהב ארצו, אזרח נאמן למדינת ישראל, המכבד את הוריו ואת משפחתו, את מורשתו, את זהותו התרבותית ואת לשונו". (2) "להנחיל את העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל ואת ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ולפתח יחס של כבוד לזכויות האדם וחירויות היסוד, לערכים דמוקרטיים, לשמירת החוק, לתרבותו ולהשקפותיו של הזולת וכן לחנך לחתירה לשלום ולסובלנות ביחסים בין בני אדם ובין עמים". הפעלנו, בעזרת המחנכים, את תוכניות החינוך הערכי שפיתחנו בבתי ספר רבים בארץ, ואז באנו למשרד החינוך בבקשה לתקצב את הפעלת התוכניות באופן שיטתי בכלל מערכת החינוך. תשובת משרד החינוך הייתה כי יש לו סדרי עדיפויות אחרים… אנחנו רואים לאן הביאו היום "סדרי עדיפויות" אלה את החברה הישראלית. מערכת החינוך התמקדה בהישגים לימודיים אך התעלמה מן המטרה ומן התכלית של הזרוע החינוכית של משטר דמוקרטי: הכשרת הלבבות והמוחות לחיים בחברה הוגנת. יש אמרה על פיה מנהל טוב יודע לעשות את הדברים נכון , אבל מנהיג טוב יודע לעשות את הדבר הנכון . בהיבט זה חבל שלא זכינו במשך 75 שנה לראות מנהיגות חינוכית שתוביל את משרד החינוך בעשיית הדבר הנכון.
ייאמר מיד, יש בנמצא גם מחנכים מעולים, שתלמידיהם זוכרים אותם באהבה עד היום (אני עצמי התברכתי בכמה מחנכים כאלה). יש גם תוכניות טובות במערכת בתחום החינוך הערכי. אלה גם אלה מעטים מדי ואינם זוכים לכבוד ולמקום הראוי להם בכל המתבטא בזמן מורה-כיתה, ותמונת המצב הכוללת משתקפת במציאות הישראלית העגומה. "אם יש את נפשך לדעת את המעיין ממנו שאבו אחיך… את תעצומות הנפש…" שואל המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק, ועונה: "סור אל בית המדרש…". אם נרצה לדעת איך הגענו לנקודת השפל החברתית הנוכחית (וחוששני שאין זה עדיין שיא השפל), כדאי לפנות בדרישה לתשובות למערכת החינוך ואל "סדרי העדיפויות" שלה.
הקשר הסיבתי הוא מאוד ברור: בתי-הספר היו אמורים להכשיר לנו אזרחים שבהתנהגותם אמורים היו ליצור חברת מופת ובמרכזה כלל הזהב של הגינות – של כבוד, יושר והתחשבות.
בחברה שכזאת היו נמנעות מרבית הרעות החולות של תקופתנו, למן האלימות לסוגיה, דרך הרמאות והשחיתות ועד לאטימות, ליהירות ולכוחנות השלטונית. ייתכן גם כי היה נמנע גם המשבר החוקתי הנוכחי. ערך ההגינות היה תופס את מקומו המרכזי כנורמה מנחה להתנהגות במרחב הציבורי, וסבירות ההתנהגות השלטונית לא הייתה הופכת למונח מוקצה ומותקף אלא לאמת-המידה האתית להתנהגותם של משרתי ציבור.
כיצד זה לימודי התנ"ך, המדגיש את עיקרי המוסר שבחזון הנביאים, הולידו מציאות המתנהלת באופן הפוך לחלוטין? כיצד זה לימודי ההיסטוריה, עם הלקחים היהודיים והכלל-אנושיים לתוצאותיהן של התנהגות כוחנית, יהירה ולא מוסרית ושל פלגנות ושנאת חינם, מביאים אותנו למציאות שעל סף מלחמת אחים? כיצד השלמנו עם מצב לפיו ציבורים גדולים פטורים מחובת לימודי אזרחות ודמוקרטיה, במערכת האמורה להכשיר אותם לחיים משותפים במדינה בעלת אוכלוסייה כה מגוונת? וכיצד זה בוגרי המערכת, שלמדו מקצועות אלה במינון המתאים ל"סידרי העדיפויות" שהקצתה לכך המערכת, מסוגלים להתנהל כפי שהם מתנהלים במרחב הציבורי בכל תחומי החיים?
נושא החינוך עולה לכותרות בעיקר בהקשרים של סכסוך סביב שכר המורים וסכנת שביתה, או של אלימות ותקיפות מיניות. היכן ההבנה שזהו התחום המעצב והקובע את דמותה של החברה הישראלית? ושוב בלשונו של ביאליק "זה בית-היוצר לנשמת האומה". הכשל החינוכי בישראל משול בחומרתו למשברים המצדיקים הקמת ועדות חקירה ממלכתיות. חוששני שרק התנגשויות אלימות ברחובות יפקחו את העיניים ויפנו את תשומת הלב לאחריותה של מערכת החינוך לדורותיה למצב שנוצר.
דמותה הרצויה של הרפורמה במערכת המשפטית היא זירת המאבק העכשווית והמיידית, אך היא אינה חזות הכל. אם החברה האנושית היא מולקולה מורכבת, האדם הוא האטום שלה. דמותה של המדינה, כפי שהיא משתקפת במציאות הישראלית, היא סך כל דמותם של אזרחיה. במובן זה לא רק האדם נוצר בתבנית נוף מולדתו, אלא גם המולדת היא השתקפות נופם האנושי של בניה. מערכת החינוך, כמי שמעצבת אותם, חייבת בחשבון נפש לנוכח האקטואליה הסוערת. אל לה להמתין לוועדת החקירה הממלכתית או חלילה למלחמת האחים, כדי להבין ולהפנים את אחריותה להכשרת דור האזרחים הבא באופן שלא יחזור על חטאי אבותיו ויבנה לנו כאן חברה בריאה. החינוך להגינות – להתייחסות לזולה בכבוד, ביושר ובהתחשבות מבלי לנצל חולצות ומצוקות – טומן בחובו לא פחות מאשר את נוסחת החיים להבטחת קיומה ועתידה של מדינת ישראל.
הלל הזקן ענה לאותו הרומאי שביקש ללמוד ממנו את סוד כוחו של עם ישראל :"מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, ואידך זיל גמור". זהו בעצם כלל ההגינות ואיתו צריך דווקא לא לגמור (אם נתייחס למשמעות המילה בעברית ולא בארמית), אלא להתחיל את בנייתה של חברת המופת הישראלית.
משפטים, כמו גם מלחמת אחים, מתחילים במקום שם נגמר החינוך.
* עו"ד אהוד פלג הוא מנהל המרכז לקידום ההגינות בישראל
https://www.maariv.co.il/journalists/opinions/Article-977712