דרושים מנהיגים שיבינו כי דרושים מחנכים

– עו"ד אהוד פלג –

הצטרפותו של כוכב חדש לשמי הפוליטיקה מעוררת כצפוי בצד רעש תקשורתי גם תכונה בזירה המפלגתית וגם ויכוח ציבורי – בין מצדדים למבקרים.
אולם הדיון האמיתי צריך לעסוק בנושא אחר לחלוטין: 63 שנה היו לנו ממשלות מכל הסוגים ומכל ההרכבים; מדוע אם כך לא קמה כאן עדיין חברת "חזון הנביאים", "אור לגויים", או אפילו "אור ליהודים"? ולא, התשובה איננה מצויה בנסיון הקל והנדוש להסטה של  הדיון אל המחוזות הכל כך פופולאריים של השנאה וההסתה.

התשובה מכוונת לבחינת סדר העדיפויות הלאומי של ממשלות ישראל לדורותיהן, ולמקומו של הקוד האתי של החברה הישראלית בתוכו. ההתייחסות לסוגיה מתחייבת מתופעות רבות ושונות הצובעות את המציאות הישראלית בצבעים עגומים, ומובלטות לעינינו בכל יום בכותרות אמצעי התקשורת:

• דוח העוני
• התרופות החסרות בסל התרופות
• רמת הפשיעה הגואה בקרב הנוער
• תופעות של גזענות
• תופעות של שנאה בין מיגזרים
• יוקר המחיה המוגזם
• "התמוססות" כספי הפנסיה שלנו
• שיטת "מצליח" המנצלת את חולשתם של הצרכנים

 

רק לאחרונה קבע דוח טרכטנברג כי הגורמים השלטוניים המפקחים על התחומים הפיננסיים, נתנו חשיבות משנית, אם בכלל, לרווחת הצרכנים על פני האינטרסים העיסקיים. דומה, כי אין אמירה ברורה מזו לגבי סדרי העדיפויות הלקויים.

הזירה בה צריך להתרחש השינוי מצויה מחוץ לעולם הכלכלה. היא נמצאת דוקא במגרשם של בתי- הספר ומסגרות החינוך לנוער.

כבר הבריטים גרסו כי ניצחונותיהם בשדות הקרב נבטו במגרשי המשחקים של בית הספר היוקרתי באיטון .
לפני מספר שנים הוזמנה אצלי תכנית חינוכית מבית-הספר היהודי ע"ש "ביאליק" בטורונטו; לא הזמנת הרכישה היא ששבתה את תשומת לבי – ואת לבי – אלא הכיתוב סביב הלוגו של בית-הספר :"זה בית היוצר לנשמת האומה". אמרתי לעצמי – זהו המוטו הראוי לכל מוסד חינוכי בישראל! ואכן זהו תפקידה הממלכתי של מערכת החינוך במדינה – לגבש את קיבוץ הגלויות ואת המירקם האנושי המגוון שחי בארץ הזאת לכדי אומה ישראלית אחת.

תרבות ההתנהלות הציבורית נוצרת משורש היחסים הבין – אישיים בחברה. הצופן החברתי שבא לידי ביטוי בכלל "חיה ותן לחיות", נקבע על פי שתי תכונות עיקריות: כבוד לערכים הקולקטיביים והתחשבות ברגישויות פרטיות.

תכונות אלה הופכות להרגלי חיים, רק אם מחנכים להן מגיל צעיר, ובתי הספר הלא מוציאים מקרבם לא רק את אזרחי המחר, כי אם גם את אנשי העסקים, את הפוליטיקאיים ואת פקידי הממשלה.
(אמת, ניתן לחוקק חוקים שיצהירו על הנורמות הראויות, אך הנסיון מלמד כי קצרה ידה של מערכת אכיפה כלשהי להשליטן בהצלחה).

האם מערכת החינוך היום מודעת לתפקידה? האם היא שמה את הדגשים במקומות הנכונים?

דומה כי ציר הלימוד בבתי הספר מעמיד במרכזו את ההישגיות האישית, במקום את ההגינות, ההתחשבות והרגישות החברתית.

מקומם של הערכים בתכניות הלימודים ובמבנה מערכת המקצועות והשעות לוקה בחסר בלשון המעטה, וכך גם מקומה של הכשרת המורים בתחומי החינוך הערכי.

דרושה מהפיכה תפיסתית במערכת החינוך, שינוי שאותו ביקשה המועצה לצרכנות במסמך שהגישה לועדת טרכטנברג, ולצערנו נעדר מהמלצות הועדה.

הנושא איננו אטרקטיבי מספיק לתקשורת, ומשום כך איננו מטופל על ידה אף בקורטוב מתשומת הלב שאותו היא מקדישה לכל תופעות הכיעור בחיים היומיומיים.

חינוך ערכי נותן תוצאות בעיקר בטווח הארוך, ולכן קשה לתרגמו למטבע אלקטוראלי בבחירות הקרובות, כדי להיות מושך מספיק בעיני הפוליטיקאים.

אולם זהו השינוי שהחברה הישראלית זקוקה לו להגשמת ייעודה וממנו נובעים גם כל התיקונים האחרים הדרושים להבטחת קיומה לאורך זמן .

אמר לו הילל הזקן לאותו הגוי שביקשו ללמדו תורת ישראל על רגל אחת: "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך, ואידך זיל גמור".

הילל היה מנהיג ומחנך; למדינת ישראל דרושים היום מנהיגים שיבינו כי דרושים מחנכים.