גשם ביוני/ עו"ד אהוד פלג*
כשהייתי סטודנט הדרכתי בקורסים של נהיגה מונעת ונחשפתי ללא מעט סיפורים משעשעים שהמשתתפים שיתפו
מן הקורות אותם בכביש. אחד מהם לדוגמה תיאר תאונה שקרתה לו כאשר התנגש בו הרכב שמאחוריו, וכך אמר:
נהגתי ברחוב צר ופתאום הופיע תמרור עצור. בלמתי בחוזקה אך הרכב שמאחוריי הופתע ולא הספיק לבלום
בזמן. הבום החזק צלצל באוזניי כל הדרך באמבולנס לבית החולים. אחרי שהתעניינתי במצב בריאותו לאחר אותה
התאונה, ביקשתי ממנו לתאר במדויק את דרך הופעתו הפתאומית והפלאית של התמרור. התברר באופן לא
מפתיע שהתמרור ניצב שם כל הזמן. מי שהופיע פתאום היה הוא עצמו, שבמהירות נהיגתו או בחוסר תשומת
ליבו, לא הבחין בו מרחוק.
הגשמים שירדו לאחרונה באמצע חודש יוני תפסו רבים מאיתנו בהפתעה. במקומות אחרים בעולם נגרמו שיטפונות שהביאו עימם פגיעות בנפש וברכוש. כמה ימים לאחר מכן הגיע החום למידות קיצוניות ופרצו שריפות נרחבות. התחזית
להמשך הקיץ היא גלי חום שטרם הורגשו כמותם. אין ספק: האקלים משתולל! בכך אין הפתעה; המפתיע הוא
בהיותנו מופתעים מכך, למרות אינספור אזהרות מפי המומחים לאיכות הסביבה. לאחר התנכרות ממושכת ורבת
שנים כלפי ההשלכות מהרגלי חיינו ואופן התנהגותנו על כדור הארץ, אנחנו עדיין מופתעים כשהתחזיות והאזהרות
מתממשות והטבע מגיב בעוצמה. מפתיע אולי יותר שאנו שוכחים פעם אחר פעם כי איכות הסביבה היא למעשה
איכות האדם. על איכות האדם אנחנו יודעים דבר או שניים, בעיקר אם אנו חיים במציאות הישראלית בתקופה
האחרונה, מציאות של התנכרות, דורסנות ונצלנות כלפי כל מי שהוא לא אנחנו, חי, צומח או דומם. הדבר ניכר
בכל תחומי החיים, למן הכביש דרך חיי הכלכלה והמסחר ועד לזיהום שמורות הטבע ולזיהום הפוליטיקה. הכול
הוא חלק מאותה התסמונת המייצרת לנו גשמים ביוני. זהו ליקוי בהבנה בסיסית לגבי התוכן המעשי של הכלל
הבסיסי לחיים משותפים בחברה אנושית: חיה ותן לחיות. זוהי דרישה לא מוגזמת להתנהגות הוגנת – התייחסות
לזולת בכבוד, ביושר ובהתחשבות, מבלי לנצל חולשות או מצוקות. זהו גם התנאי להשגת הרמוניה בחברה
המורכבת מאנשים שונים בעלי דעות, רצונות ואינטרסים שונים. כאשר סוטים מנורמת ההגינות, מגיעות
ההתנכרות, הדורסנות והנצלנות. אין להתפלא עליהן, כשם שאין להתפלא על גשמים ביוני. זה לא צריך ליפול
עלינו כרעם ביום בהיר, תרתי-משמע. הכתובת הייתה על הקיר. מידע לא היה חסר, ואף אזהרות לא חסרו. לא רק
נביאינו בתקופת התנ"ך התריעו על מציאות חברתית דומה; חוזה המדינה בנימין זאב הרצל דיבר על בית לאומי
לעם היהודי בארץ ישראל שבו נקיים שלמות רוחנית ומוסרית. חבל שרבים רבים לא טורחים לנסוע ברחוב
הרצל למלוא אורכו.
אולי הבעיה אינה במידע ובאזהרות אלא באי-ההפנמה של משמעותם, בגלל ההתמקדות המוחלטת שלנו בעצמנו.
להאשים ישראלי שהוא רמאי, תחמן ולא מוסרי, פחות מרגש אותו; לייחס לו טיפשות, לעומת זאת, מקים אותו על
רגליו האחוריות. אבל איך יש לקרוא למי שבאופן מתמיד מתעלם מן ההשלכות של מעשיו (כי הוא לא "פראייר")
ואחר כך עוד מופתע כאשר אלה מתנפצות בפניו? ("פראייר בריבוע" עשוי להיחשב בהחלט תיאור הולם).
בתורת המשפט קיים ביטוי הנקרא "צפיות". אדם נתפס כאחראי למעשיו וזהו אף תנאי לקיומה של אחריותו
המשפטית. התעוררה שאלה לגבי מידת האחריות לאירועים ולמעשים שהתרחשו שלא בצמידות מיידית
להתנהגותנו. כך לדוגמה במקרה של צבע שעבד בבית לקוח שהשאירו לבדו בדירה. הצבע החליט לצאת להפסקה
למזללה הסמוכה ולא נעל את הבית בצאתו. במהלך ההפסקה חדר פורץ לדירה וגנב ממנה כספים ותכשיטים. האם
חלה על הצבע אחריות לפצות את בעל הדירה בגין הגניבה? הדין הוא שאדם סביר צריך לצפות שמעשיו ומחדליו
עלולים להיות בעלי השלכות פוגעניות על אחרים. בתקופתנו, שלא כבתקופת אחרית הימים שאולי תאופיין
בהתנהגות מוסרית יותר, צריך בעל מקצוע סביר לצפות שכאשר הוא עוזב דירה לא נעולה עלול פורץ לחדור
אליה ולגנוב ממנה רכוש. "צריך לחשוב לפני, על הרגע שאחרי, צריך לנהוג באחריות, אסור לסמוך על מקריות"
– מתוך השיר"הרגע שאחרי" (שיר הקונדום).
חובת האחריות הזאת חלה כלפי כל מי שעלול להיפגע מתוצאות מעשיך (זהו "כלל השכן" הידוע). אין מקום אפוא
לקבל את פליאתנו והפתעתנו מתוצאת התנהגותנו במרחב הציבורי, כשם שאין להתפלא על גשם ביוני, אם אנחנו
ממשיכים לפגוע בסביבה בכל דרך אפשרית. גם הספורט הלאומי של חיפוש אשמים בכל מקום (בדרך כלל
בממסד ובממשלה) ורק לא בנו ובהתנהגותנו, לא תשנה לא את המציאות ולא את מידת אחריותנו להתרחשותה.
אמרו חז"ל "איזהו חכם הרואה את הנולד". גם אם נייחס בכל זאת מעט תבונה לעם שאובחן באינטליגנציה לא
נמוכה, הבעיה נעוצה פעמים רבות באופן החשיבה שלנו המוכתב יותר על ידי יצרים תוך נטרול שיקול הדעת ותוך
התמקדות בטובתנו בטווח הקצר. החיים הם מרוץ לטווח ארוך ותוצאות מעשינו, כמו בומרנג, סופן שחוזרות
אלינו. כך לדוגמה לו הייתה הכרזת העצמאות מקבלת מעמד מעוגן בחוק, היו נחסכות מאיתנו מאוחר יותר
המהומות סביב חוקי היסוד וחוק הלאום, ובאופן זה גם האופי היהודי וגם הזכויות הדמוקרטיות במדינה היו
מובטחים ומוגנים. לו היו מבצעים את מצוות הכרזת העצמאות ומכוננים חוקה לישראל (היה די זמן במהלך 75
שנות עצמאותנו), היה כל המשבר החוקתי הנוכחי נחסך מאיתנו על כל ביטויי הבלהות שבו. לו היו התאגידים
הגדולים מגלים פחות חזירות בניצול הצרכנים ולו הממשלות השונות היו יותר מתחשבות במצוקת העם ויותר
החלטיות במדיניותן (ובעיקר בתרגום הכוונות למעשים), הייתה בעיית יוקר המחייה נמנעת ברובה.
ובחזרה אלינו האזרחים: האם אנחנו מתנהגים בהגינות כלפי הזולת בהתבטאויותינו ובמעשינו (גם אם מדובר
באנשים ממחנות אחרים)? האם אנחנו נוהגים בהתחשבות בכביש כלפי הנהגים והולכי רגל? האם אנחנו מקפידים
שלא להשאיר אחרינו לכלוך וזוהמה בפארקים, בחופים ובאתרי הטיולים?
הוא שאמרנו: הגשם ביוני – זה לגמרי אנחנו!
* עו"ד אהוד פלג הוא מנהל המרכז לקידום ההגינות בישראל