בין מרי אזרחי למשבר לאומי /עו"ד אהוד פלג*

המחאה נגד הרפורמה החוקתית החריפה את צעדיה, ואלה כללו חסימת כבישים, מצור על מבנים והודעות על הפסקת התנדבות למילואים. שרים בממשלה שילחו לשונם במוחים במיטב אוצר המילים השגור בפיהם: "נמושות", "אנרכיסטים", "טרוריסטים", "לכו לעזאזל". נראה שהיוצרות במדינה התהפכו: דומה כי השלטון חותר תחת השיטה הדמוקרטית, גיבורי צהל מושמצים על ידי עסקנים פוליטיים ואנשים גסים ובריונים מכהנים בכנסת ובממשלה. יש פתגם המתאר יפה לצערנו מציאות בלתי נתפסת שכזו: "כאשר הצללים מתארכים , אות הוא כי השמש שוקעת".
מדינת ישראל פוגשת לראשונה מצב שלא הכירה בעבר. חווינו, ואנו חווים ביום יום, איומים קיומיים חיצוניים על המדינה. הפעם האיום הקיומי מגיע מבפנים. באפריקה ובדרום אמריקה היינו שומעים מדי פעם על הפיכות שלטוניות, בדרך כלל צבאיות. בארץ התחושה היא כי יש ניסיון להפיכה משטרית על ידי השלטון. ואין מדובר בתוצאות הבחירות שהוכרעו בצורה חוקית וברורה; מדובר בניסיון לחרוג מן המנדט שהבחירות הדמוקרטיות מאפשרות, ותוך ניצול עריצות הרוב לבטל את קיומה העצמאי של הרשות השופטת ולפגוע בהגנה על זכויות האדם והאזרח הבסיסיות. לא על כך היו הבחירות. ההוכחה הבולטת ביותר לתהליך הלא דמוקרטי שמנסים לקדם, הוא השקר המופץ מעל כל בימה והמוצג גם בשלטי חוצות, לפיו העם אמר את דברו בעד הרפורמה המשפטית.

הרי העם מעולם לא נשאל לדעתו לגבי הצעות הרפורמה. הרפורמה אף לא הוצגה כלל כחלק ממערכת הבחירות. עובדה זו לא מפריעה לקטרי הרפורמה לנסות ולקנות לעצמם לגיטימציה ציבורית תוך אחיזת עיני הציבור. תהליך דמוקרטי אמיתי לא מתבסס על שקר, אלא צריך להתבצע בהגינות – בכבוד, ביושר, ובהתחשבות, מבלי לנצל חולשות או מצוקות. שקרים ואחיזת עיניים מאפיינים דווקא מהלכים נכלוליים של גורמים חתרניים חורשי מזימות. אמת, דמוקרטיה אינה שיטה מושלמת; נהוג לומר עליה שהיא השיטה הגרועה פחות מבין החלופות. כהמצאה אנושית היא צריכה להכיל בתוכה גם מנגנונים המאפשרים לתקנה בהתאם לצורך, מתוך הבנה שתמיד ניתן לשפר. אבל גם התיקון צריך להיעשות על פי ערכים של הגינות – כבוד יושר והתחשבות – ולא במהלכים כוחניים וחד צדדיים. האופן בו מובל הניסיון הנוכחי להביא לשינוי השיטה מעיד כאלף עדים על הפסול שבו.
כמה רחוק הדבר מהליך האספה המכוננת שעליו דיברה מגילת העצמאות.

בנסיבות אלה שואל עצמו ציבור האזרחים הפטריוטי כיצד עליו לנהוג,  לא אל מול תוצאות של בחירות שאולי אינן לטעמו, אלא אל מול מה שהוא תופס כניסיון להפיכה משטרית היורדת לשורש החוזה האזרחי-לאומי שיש לו עם מדינתו היהודית והדמוקרטית. האם עליו להישאר שווה נפש לנוכח תחושתו שנגזלת מדינתו? לעומת זאת האם זהו המצב המכשיר שבירת כל הכלים וגלישה למעשים הגובלים באלימות? ידועה  האמרה שלפיה טרוריסט בעיני אדם אחד הוא לוחם חופש בעיני הצד האחר. כמה מצער שהגענו למצב שבו אמירה כזו צריכה להישמע במקומותינו. ובכל זאת חלילה לנו מלשפוך את התינוק ביחד עם מי האמבט העכורים .

הדבר מחייב שליטה עצמית מופתית בגובה הלהבות כי לא זו העת לאבד את העשתונות. מנגד אין זה מצב שהביטוי מרי אזרחי די בו כדי להגדירו; זהו מאבק על האופי הלאומי של המדינה. האם דיני שלום במצב שכזה מפנים את מקומם לדיני חירום? האם מותר לפגוע בזכויות אזרח כגון הזכות לחופש התנועה, ובביטחון המדינה, לדוגמה על ידי סירוב לשרת במילואים, במסגרת מאבק לגיטימי במה שנתפש כהפיכה משטרית?

קיים מונח בשיטת המשפט שלנו שאולי מסדיר מצב שכזה; הוא נקרא מידתיות. הוא מדבר על תגובה הנמצאת בהלימה לחומרת המצב. זהו מונח יחסי המחייב בחינה והשוואה מתמדת בין חריפות האמצעי שבו מבקשים לנקוט לבין חומרת הרוע שמבקשים למנוע. הוא מחייב לבחון ולהפעיל אמצעים שפגיעתם פחותה, אם די בהם כדי למנוע את אותו הרע.
אם תימשך ריצת האמוק של יוזמי הרפורמה להעביר את החקיקה בכנסת תוך הישענות על הרוב המספרי שלהם ותוך אפס הקשבה והתאמה לקולות הביקורת, הרי שהסתפקות בהפגנות בלבד עלולה ללקות בתסמונת "הכלבים נובחים והשיירה עוברת". ההפגנה עלולה אז להפסיק להיתפש כאמצעי שפגיעתו פחותה במבחן המידתיות. אלה הן הסיבות המביאות את פעילי המחאה, המפגינים, הצועדים והמילואימניקים, בהמון כאב, התלבטות ואחריות, להחריף בהדרגה את צעדיהם. השתלחות השרים נגדם לא מבטאת את אותה הבגרות והאחריות, אלא גישה של חשיבה צרה ולשון רחבה ומתלהמת.
ברקע נמצא המצב שמפניו מזהיר מפקד חיל האוויר לשעבר האלוף (במיל.) אליעזר שקדי, הדילמה בין ציות להוראות החקיקה של הממשלה והכנסת ובין ציות להחלטת בית המשפט העליון שתקבע שהוראות אלה אינן חוקיות. במדינת חוק, וכל עוד מתקיימת רשות שופטת עצמאית כפי שמתחייב בדמוקרטיה, בית המשפט הוא הפוסק האחרון ביחס לחוקיות המצב. חלק מציבור האזרחים יישמע להחלטת בית המשפט ופירוש הדבר שיתייצב נגד חקיקת הכנסת והממשלה. האם במצב כזה הממשלה תקרא לצבא להתערב לטובתה ולהשליט סדר? האם הצבא יציית לה? האם המשטרה תציית לממשלה נגד בית המשפט או תצטרף לצידו של הציבור? קראנו על כך בספרי ההיסטוריה; רק לעיתים זה עובר בלא אלימות. בדרום אמריקה ובאפריקה גורם אחר תופס את השלטון , במקרה הטוב רק עד לקיום בחירות חדשות במדינה. שם זהו בדרך כלל הצבא. אנחנו בחברה טובה… אנחנו עוד לא שם, אך הרגע הזה מתקרב במהירות.

כעת בואו ננשום לרגע ונחשוב על הצפוי לנו, שהרי כדברי חז"ל "איזהו חכם – הרואה את הנולד". באמירה הזו אין הכוונה לנבואה, אלא ליכולת מאוד אנושית ורציונלית להתבונן במצב ולנתח אותו באופן המנותק מההטיות היצריות, חולשות האנוש שלנו – גאווה, תאווה, קנאה, שנאה, פחד וכעס – המעוותות לעיתים את השיפוט.
בראש תהליך שכזה יש להזכיר את מטרת העל ולהציב את סדר העדיפויות הנכון ביחס לערכים ולעקרונות שאותם צריך לשקול, כאשר מבקשים להשיג את הטוב ולמנוע את הרע: שמירה על מדינת ישראל יהודית ודמוקרטית, שמירה על אחדות העם ומניעת מלחמת אחים. האם המבוגרים האחראים, בעיקר בצד הקואליציה, יידעו לגלות את האחריות הממלכתית וההיסטורית הנדרשת כדי למנוע כאן את תרחישי הקיצון שתוארו?

בקשתי מכם היא כי בטרם תחליטו כיצד לנהוג, תיקחו לכם מספר דקות ותקראו שוב את מגילת העצמאות, המתארת איזו מדינה רצינו, ואנחנו עדיין יכולים, להקים כאן, ותפעלו למנוע מלחמת-אחים.

*עו"ד אהוד פלג הוא מנהל המרכז לקידום ההגינות בישראל

https://www.maariv.co.il/journalists/opinions/Article-988735