את זה לא יחקרו/עו"ד אהוד פלג
נהגתי ברכב ביום גשום בשטח עירוני. נכנסתי לרחוב צר. משני הצדדים חנו מכוניות. מרחוק ראיתי ילדים משחקים בכדור. בשלב מסוים הכדור התגלגל לרוחב הכביש כעשרה מטר לפניי. פתאום הגיח ילד מבין שתי מכוניות ורץ אחרי הכדור. בלמתי מיד אך החלקתי על הכביש הרטוב ולא יכולתי למנוע את הפגיעה בילד.
טבעם של אירועים אנושיים, ואסונות בתוכם, הוא שאין להם גורם אחד בלבד, אלא שרשרת של גורמים המובילה להתרחשות המצערת. כל גורם כזה הוא חוליה הכרחית בשרשרת הסיבתית ולו היה מנוטרל, לא היה האסון מתרחש כלל. במקרה המתואר, שאותו נהגנו לנתח בקורס הנהיגה המונעת. פרטנו את שרשרת הסיבות שהובילה לתאונה וגילינו שהיא מתחילה מן היום שבו לא דאגתי לתחזק את צמיגי המכונית ונהגתי עם צמיגים שחוקים שגרמו להחלקה. בהמשך נמנו כמובן גם סיבות נוספות. כל הרעה בתנאי הנהיגה הרגילים מהווה חוליה תורמת לשרשרת הסיבות לתאונה ומחייבת טיפול ונטרול אם רוצים למנוע את התאונה.
פעמוני ועדת החקירה הממלכתית לאירועי השבת השחורה כבר החלו לצלצל, אך יש נושאים שכנראה לא ייכללו בכתב המינוי שלה; היא תתמקד בעבודתה מן הסתם באחריות הדרג הצבאי והמדיני להפתעה האסטרטגית והטקטית ולחוסר המוכנות המבצעי לתרחיש כגון זה שבפועל אירע. היא תתעלם לחלוטין מאחריותה של החברה הישראלית, אחריותנו שלנו, למחדל. כיצד היה נראה פרק זה, לו נכלל בדו"ח הועדה?
לאלוף פיקוד המרכז נחמיה תמרי ז"ל יוחסה האמירה שכאשר מפנים אצבע מאשימה כלפי גורם כלשהו, האצבע המאשימה היא האצבע המורה, האגודל מופנה כלפי מעלה, אבל שלוש אצבעות מקופלות לאחור ובעצם מופנות כלפיך. מכך גזר נחמיה את הכלל לפיו שלוש חמישיות מהאחריות הן בעצם שלך, אז בדוק תמיד מה חלקך במה שקרה.
לא אעסוק בתחומים שאותם בוודאי תבחן וועדת החקירה, אולם אתמקד בבחינת תרומתנו כחברה לחוסר מוכנותנו בשבעה באוקטובר. ייאמר מיד וראשית לכל, כי אותה החברה ממש, שלא כממשלתה, ידעה להתעשת בין לילה ולהעמיד מקרבה שוב את הרוח הישראלית היפה שחששנו כי כבר נעלמה ושהתגעגענו אליה זמן כה רב.
רוח ההתנדבות, הערבות ההדדית, הרעות והמסירות מחממת את הלב למן תחילת המלחמה כמו קרן אור באפלה. רוח זו מצמיחה את גילויי הגבורה וההקרבה של לוחמינו בקרבות הקשים, והם לצערנו משלמים בדמם את מחיר המחדלים.
לאור כל אלה בולטות עוד יותר המיותרות והאיוולת שאפיינו את התנהלותנו בשנה שלפני המלחמה. כך לדוגמה באופן שבו ניסו לחולל שינויים במערכת המשפטית ובעצם באופייה הדמוקרטי של המדינה. אין כוונתי לתוכן אלא לסגנון, שהוא הביטוי המוחשי ביותר ללקות הראייה וההבנה בתוכנו: היהירות, שהיא תוצאה של אנוכיות וזלזול בזולת ובדעותיו תוך תחושה שהחוכמה כולה נובעת ממני, הובילה לקיבעון מחשבתי ולהחמצת אפשרות של מיצוי התבונה הקולקטיבית. שחצנות המובילה לזחיחות ולשאננות ובעיקר לעיקשות המסרבת להניח לך לשנות את דעתך גם אם המציאות השתנתה מול עיניך. התעלמות מהקול השונה עד כדי ניסיונות להשתקתו הובילו בהכרח לעיוורון פיזי ותבונתי (ע"ע ה"איפכא מסתברא" המפורסם – אחד הלקחים המרכזיים ממלחמת יום הכיפורים שמוסמס ונשחק, עבור לתצפיתניות שננזפו והוזהרו לחדול מלהתריע, ועד לדוח המש"קית מ-8200 שמצא את דרכו למגירה);
העדפת שיקולים זרים של שכרון כוח ותאוות שלטון דיכאה כל גישה אחרת של בחינה עניינית של הדברים, כבסיס לתהליך שקול של קבלת החלטות; הכפפה של האינטרס הלאומי לאינטרסים אישיים ומפלגתיים סימאה את עינינו ומוחנו מלנתח נכון את כוונות אויבינו, תוך השלטת הקונספציה שהחמאס מוחלש ומורתע ושכוונותיו הן לשמור על שקט מתמשך כדי שיוכל לבנות עצמו כשלטון ברצועה ולא רק בה.
הביטוי האסיוציאטיבי הקולע ביותר להלך-רוח כזה הוא, Wishful Thinking
ובעברית "תקוות שווא" או "אשליה נעימה", שהתנפצה בפנינו אל מול המציאות המרה האכזרית. אי אפשר שלא להיזכר באזהרתו של הרמטכ"ל משה דיין בהספדו המפורסם לרועי רוטברג, מא"ז נחל עוז, שנרצח על ידי מחבלים מעזה בשנות ה-50. הוא דיבר על "שערי עזה הכבדים, שערים אשר מאחריהם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים" ושאל – "האם שכחנו זאת?" כזו היא גם תמימותם ואשלייתם של אלה שסברו כי הערגה לשלום הממלאת את ליבם משותפת גם לצד השני, ובמילותיו של דיין באותו ההספד: "רועי, האור בליבו עיוור את עיניו ולא ראה את ברק המאכלת, הערגה לשלום החרישה את אוזניו ולא שמע את קול הרצח האורב". הרגל זה של השלטת הרצון והשאיפות על אופן תפיסת המציאות, נקרא בשפת הניווטים בצבא "לאנוס את השטח". כשהשטח שלפניך לא נראה תואם את תוואי המפה, גורמים לעיתים היהירות או השאיפה הכמוסה להיות צודק, למצוא הקבלות שלא קיימות בין השטח ובין המפה. את התוצאה מכיר כל מי שחטא בכך בניווטים: מהארכת הדרך למטרה ועד אפילו להתברברות מוחלטת. במצב שכזה לעיתים הדרך הארוכה היא המהירה יותר, ואין מנוס מחזרה אל המקום האחרון שבו היית בטוח במיקומך.
במצב של אובדן דרך ערכי, יש לחזור אל ערכי הבסיס שלנו המופיעים במגילת העצמאות בדבר ההתנהלות החברתית שלנו. זה לא רק עניין הקשור בדמותה של החברה; מתברר שזה עניין של ביטחון לאומי. התנהלות חברתית וציבורית שכזו, הרואה בעצמנו ובדעותינו את חזות הכול, במקום להביט סביבנו אל הסביבה הקרובה וגם אל הסביבה הרחוקה יותר, מביאה בהכרח לחברה אטומה, לאוסף של אטוֹמים (הפעם בחולָם) במקום למולקולה אחודה אחת; לחברה המסוגלת לקיים דיאלוג רק בצורה של שני מונולוגים המנותקים זה מזה. פעולה כה פשוטה כהקשבה לאחר בנפש חפצה, כהתייחסות לזולת החי איתך באותו המרחב והתחשבות בו, מקבלת פתאום השלכות מרחיקות לכת במשמעותן.
המרכז לקידום ההגינות בישראל מקדם זה כמה שנים את המושג הגינות כדבק חברתי החסר כל כך במקומותינו, והמבטא את אותו החזון של מייסדי המדינה ומגילת העצמאות לגבי ערכיה של חברת המופת שרצינו להקים פה.
אם יש מסר אחד המשודר אלינו חדשות לבקרים מפי לוחמינו בעזה בדרישות השלום שהם מוסרים למשפחות בעורף, הרי זהו מסר השמירה על לכידות עם ישראל, שהיא סוד כוחנו ותכלית לחימתנו.
הגינות, אותה התייחסות לזולת בכבוד, ביושר ובהתחשבות, מבלי לנצל חולשות או מצוקות, היא נוסחת הניצחון שלנו לא רק בשדות הקטל, אלא גם בשדות החיים בימי רגיעה.
למחוזות האלה כאמור ועדת החקירה על המלחמה לא תגיע, אך אם לא נדע להפיק בעצמנו את הלקח הזה, נחטא לזכרם של הנופלים ולקדושת קורבנם. לעומת זאת אם תצא מכאן קריאת ההשכמה להתעוררות חברתית, שתתבסס על ערכי ההגינות בכל תחומי חיינו, אנחנו יוצאים מחוזקים מהאסון הנורא ומקימים לגיבורינו יד זיכרון שאין ראויה ומכבדת ממנה.
הכותב הוא מנהל המרכז לקידום ההגינות בישראל
https://www.maariv.co.il/journalists/opinions/Article-1076587