שליפה מהמותן/עו"ד אהוד פלג

לפני כמה ימים, באחת הועדות בכנסת, נשאלה ח"כ עאידה תומא סלימאן מסיעת חד"ש-תע"ל על ידי אב שכול שבנו נפל במלחמה בעזה, אם היא תומכת במיטוט שלטון החמאס. זו התשובה שקיבל ממנה: "למה אתה חושב שיש לך זכות לפנות אליי?". המסר העולה מתשובתה של ח"כ תומא סלימאן הוא כי אין לאזרח זכות לפנות לחבר כנסת בשאלה, קשה ככל שתהיה. ייתכן כי במחשבה נוספת הייתה חברת הכנסת הנכבדה מעדיפה לבחור תשובה אחרת (אלא אם היא באמת סבורה כי אין זכות לאזרח לפנות לנבחריו ולבקש דין וחשבון על דעותיהם ומעשיהם), אלא שהדברים נאמרו והמחישו שוב את התופעה הרווחת במקומותינו של שליפות מהמותן במקום מתינות, שיקול דעת וחשיבה לטווח ארוך (ועוד לא דיברנו על כבוד לזולת ודרך-ארץ).

כל אדם באמירותיו, במעשיו או במחדליו, מבטא נורמות התנהגות: אתה רואה את חברך כותב בעט יפה וחומד אותו. כשהחבר לא מביט אתה לוקח לו את העט ומסתלק אתו. מעבר למשמעות המעשה במישור המוחשי-המיידי (גניבה), יש למעשה שלך גם משמעות במישור הערכי: ביטאת נורמת התנהגות שלפיה  ניתן לקחת לעצמך את רכושו של הזולת ללא רשותו. מלמד אותנו הפילוסוף עמנואל קאנט, שבחברה אנושית, אדם צריך לשאול עצמו בטרם יחליט כיצד להתנהג, האם יהיה מוכן לכך שהנורמה שיבטא בהתנהגותו תהפוך לחוק כללי, כלומר שכולם יתנהגו כמוהו. ביהדות מוכר הביטוי מתוך פיוט שחובר על ידי הרב המקובל שלמה אלקבץ "סוף מעשה במחשבה תחילה". כוונתו היא להקדים חשיבה לעשייה, בדומה לתכנון הקודם לביצוע. הוא מבטיח שהביצוע ישיג את המטרות הרצויות ולא חלילה יחטיא ויחטא למטרה. הפילוסוף האמריקאי סטיבן קובי נהג להצביע על ההבדל שבין מנגנון התגובה של כלב ושל אדם: כלב הרואה חתול מעברו האחר של הכביש, יזנק אליו מבלי לשים לב לתנועה המתקרבת; אדם מצופה להפעיל במצב שכזה שיקול-דעת בבחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה". קובי קרא לכך יכולת שקילת התגובה – response ability , ומכאן גזר את תולדת היכולת הזאת – חוש האחריות: Responsibility . יכולת שקילת התגובה משמעה שאדם נתפס כאחראי למעשיו ולתוצאותיהם, כלומר לכזה המסוגל להבחין בין טוב ורע.
האם כך נוהגים בפועל האנשים שמסביבנו? המציאות לצערנו מראה תמונה קצת שונה. פעמים רבות מדי מדלגים על חשיבה ראויה בטרם פעולה, קל וחומר כשהמדובר בחשיבה לטווח ארוך; לוקחים בחשבון בעיקר את הכאן ועכשיו, ומבטאים בכך גישה יצרית, שבה האדם למעשה לא שולט בעצמו אלא נשלט בידי יצריו, כגון קנאה, שנאה, גאווה, תאווה, פחד וכעס. מה לדוגמה גרם לח"כ תומא סלימאן לענות כפי שענתה, מבלי לחשוב על המשמעות הקשה של אמירתה? האם היו אלה יהירות וגאווה יתרה, פחד מן האפשרות שתיחשב תומכת טרור, או אולי כעס על שרואים דווקא בה כתובת לשאלה מסוג זה? בכל מקרה התשובה הייתה יצרית, לא ראויה ולא נבונה מבחינת הרושם שהותירו הדברים.

אמירתו של ראש הממשלה כי "החטופים סובלים אבל הם לא מתים" מהווה דוגמה נוספת לשליפה מהמותן. מעבר להיותה לא נכונה, שכן החטופים נמצאים בסכנת חיים בכל יום ובכל שעה שהם שם (ראינו לחרדתנו שסכנה זו גם התממשה לגבי לא מעטים מהם), הרי שהיא משדרת סוג של שאננות ותחושה שאין בהילות במו"מ, או בלשונו של ראש הממשלה "לא צריכים להיות לחוצים". מילים אלה היו הדבר האחרון שהיו צריכות משפחות החטופים לשמוע, לאחר יותר מ-280 יום של עצבים מרוטים בדאגה ליקיריהם, וראוי היה שלא ייאמרו, גם אם מטרתו של ראש הממשלה הייתה לקרוא לחשיבה שקולה בניהול המו"מ.

החשיבה לטווח קצר נפוצה לצערנו ביומיום ובכל תחומי החיים:

הנהג העוקף פקק תנועה דרך השוליים, מתעלם לא רק מהתחשבות בנהגים האחרים ומהחוק, אלא גם מתוצאות מעשיו וממשמעותם הערכית; הרי אם כולם ינהגו כמוהו,  ייתקל עד מהרה גם הוא בגילויים של זלזול וחוסר התחשבות, אבל אלה יהיו הפעם מופנים כלפיו: נהגים אחרים לדוגמה לא יכבדו את זכות הקדימה שלו בצומת, ושכרו בעקיפת הפקק ייצא לבסוף בהפסדו. כזה הוא גם טכנאי התיקונים הממציא תקלות ומקפיץ מחירים ללקוחות קשישים בגלל תאוות בצע, אך שוכח שאימו הזקנה אף היא עלולה ליפול קורבן לנוכלים שינהגו כמוהו; הבנקים, שבמשך שנים הפיקו רווחי ענק מהתנהלות בלתי הוגנת שניצלה את כוחם העודף כלפי הלקוחות, לא הביאו בחשבון שהתגובה להתנהגותם תבוא, גם אם באיחור, בצורה של תיקון חקיקה שהכריז עליהם כקבוצת ריכוז, כפי שאכן קרה. עתה הם מחכים בחשש להוראות מגבילות שתוציא להם הממונה על התחרות; ונקנח במורים, האמורים ללמד את האזרחים לעתיד לנהוג באחריות, בהגינות ובהתחשבות, ובמקום זאת מעבירים לתלמידי י"ב מסר הפוך בתכלית, מחזיקים אותם כבני ערובה ולא משחררים להם את ציוני המגן, במסגרת סכסוך עבודה שיש להם עם משרד החינוך. במה אשמים התלמידים? אולי התלמידים צריכים דווקא להודות למורים על שהם מקבלים מהם שיעור לחיים, אבל לחיים האמיתיים, חיי המזרח הפרוע, שבו ממש כמו במערב הפרוע של פעם, מתנהגים בבריונות ושולפים מהמותן, מבלי לחשוב על ההשלכות הערכיות.

רק אם נסגל לעצמנו את ההתחשבות והחשיבה לטווח ארוך על פני השפעת היצרים בטווח הקצר, נוכל להיקרא חברה נאורה. חשיבה שכזאת תביא אותנו בהכרח למסקנה כי ההגינות, אותה התייחסות לזולת בכבוד, ביושר ובהתחשבות, מבלי לנצל חולשות או מצוקות, היא גם האינטרס האמיתי של כל אחד ואחד מאיתנו ושל כולנו כחברה: "מי שחושב – מתחשב."

סטיבן קובי האמריקאי קרא כזכור לחשיבה שכזו "יכולת בחירת התגובה" וביטוי של התנהגות אחראית; מסקנה זו, שצמחה במדינה שחוותה את המערב הפרוע, אולי תאומץ גם אצלנו, במזרח הפרוע, כחלופה להרגלנו לשלוף מהמותן (אם לא למטה מזה…).

הכותב הוא מנהל המרכז לקידום ההגינות בישראל

https://www.maariv.co.il/journalists/opinions/Article-1120083