מנהיגות בע"מ/עו"ד אהוד פלג
מהי התכונה המאפיינת יותר מכל מנהיגות אמיתית?
המשורר ברטולד ברכט בשירו "שאלות של פועל שקורא" הציג את השאלה מעט אחרת:"מי בנה את תבס על שבעת שעריה? בספרים כתובים שמות של מלכים; האם המלכים הם שסחבו את גושי הסלע?". במילים אחרות, מדוע מיוחסים ההישגים והניצחונות למלכים דווקא, כשברור לכל שאת העבודה או את הלחימה ביצעו רבים אחרים? התשובה לשאלה זו היא גם התשובה לשאלה תכונת המנהיגות מה היא?
התשובה היא: אחריות. המנהיג הוא זה שעומד בראש ולפיכך הוא האחראי לטוב ולרע לכל מה שמוגדר כתחום אחריותו. לצערנו, מנהיגים רבים נוטים לקחת רק מחצית מן האחריות – את האחריות להישגים ולהצלחות; מן האחריות לכישלונות הם מתחמקים. זוהי למעשה מנהיגות בערבון מוגבל – מנהיגות בע"מ – והיא אינה מנהיגות אמיתית. אולי אין לנו מנהיגות בעם כי אין מנהיגות בע"מ.
יו"ר הכנסת אמיר אוחנה היה השר לביטחון פנים בעת אסון מירון. הוא דווקא לקח אחריות, אך הוסיף מיד כי יש הבדל בין אחריות לאשמה. האם הוא צודק או שזוהי כפירה בעיקר?
בהרצאות במנהיגות שהעברתי במסגרות שונות, נהגתי להציג את האירוע הבא: בארבעה לנובמבר 1995 נרצח ראש הממשלה יצחק רבין בעת שיצא מעצרת גדולה. על אבטחת ראש הממשלה הייתה אחראית חוליית מאבטחים משירות הביטחון הכללי (שב"כ) שבראשה עמד ראש חוליה. על ראש חוליית המאבטחים היה ממונה מפקד מבצע האבטחה של אותו הערב; מעליו עמד מפקד יחידת אבטחת האישים; הוא עצמו כפוף למפקד יחידת האבטחה הממלכתית, שעליה אחראי אגף האבטחה בשב"כ. ראש אגף האבטחה בשב"כ כפוף לראש השב"כ; ראש השב"כ כפוף לראש הממשלה.
שאלתי לקהל הייתה: האם ראש הממשלה יצחק רבין, לולא מת מפצעיו באותו הלילה המר, צריך היה לשאת באחריות לכישלון האבטחה על ראש הממשלה מצד הגוף שהוא היה הממונה עליו? אין ספק, שאלה מטלטלת. לאחר אתנחתא קלה לספיגת משמעות הדברים, הוספתי ושאלתי: אם התשובה לשאלה זו היא שלילית, היכן הייתם עוצרים את שרשרת האחריות לכישלון האבטחה באותו הערב, ומדוע דווקא שם?
הדיון שהתפתח נועד להבהרת מושג האחריות ולחידודו. שם גם קבלה התייחסות אמירתו של אמיר אוחנה לגבי מידת הזהות בין אחריות לאשמה. מנהיג הוא אדם המוביל קבוצת אנשים לקראת מטרה כלשהי. נקרא למצב זה: משימה. המשימה יכולה להיות כללית, כגון הובלת מדינת ישראל ואזרחיה לעתיד טוב יותר (משימתו של מנהיג לאומי), או משימה מסוימת, כגון משימתו של מורה למתמטיקה, האמור ללמד את תלמידי כיתתו את חומר הלימוד המיועד לאותה השנה. המנהיג נבחן במידת הצלחתו לעמוד במשימה. לכך ייקרא: אחריות. אחריות, בדיוק כשם שהיא נכתבת, היא מאלף ועד תו, לכל הקשור בהובלת המשימה – הן ברכיב המטרה והן ברכיב הקבוצה. זוהי אחריות כוללת או אחריות מיניסטריאלית, כפי שהיא נקראת לעיתים. זוהי אחריותו של מנהיג מעצם היותו מנהיג והוא לא יכול להתנער ממנה, כשם שאינו יכול להתפשט מעורו. העובדה שמנהיגים רבים מדי לא מפנימים זאת אינה מעלה ואינה מורידה; היא רק מעידה על איכות המנהיגים ש"התברכנו" בהם.
אחריות כוללת אינה סוג האחריות היחיד; בנוסף לה קיימת גם אחריות ישירה. בעוד אחריות כוללת בודקת רק דבר אחד – האם המעשה או המחדל שבו מדובר נמצא בתחום משימתו של המנהיג, הרי שאחריות ישירה בוחנת את אופן התפקוד של המנהיג – האם פעל כפי שבעל תפקיד סביר מצופה לפעול בנסיבות העניין? המבחן המעשי שאותו הייתי מציע לבחינת אחריות זו היה: האם המנהיג עשה כל שביכולתו להשגת המטרה, או שהייתה פעולה נוספת, שלו ננקטה על ידו, היה הכישלון עשוי להימנע? אם הייתה פעולה שכזו, הרי שאחריותו לכישלון היא אחריות ישירה. כאן גם טמונה התשובה לאמיר אוחנה: אחריות ישירה זהה עם המונח אשמה.
נהוג לומר ש"להצלחה אבות רבים אך הכישלון יתום"; הדברים מכוונים לתאר מציאות של בריחה מאחריות עד כדי כך שהכישלון מוצא את עצמו מיותם מבעלים. האמת היא שגם לכישלון אין רק גורם אחראי אחד; התיאור הנכון יותר הוא של שרשרת גורמים המובילים אליו, אשר די בנטרול גורם אחד מתוכם כדי לנתק את השרשרת ולמנוע את הכישלון או את התאונה. לפיכך ייתכן בהחלט כי לכישלון יהיו כמה אחראים ישירים או כמה אשמים; אין זה גורע מאשמתו של כל אחד מהם .
התנערות מאחריות גובלת גם בחוסר הגינות. מי שמתחמק מאחריות מעיד על עצמו למעשה כי אין לו יושרה להודות באחריותו ואין לו כבוד כלפי הציבור שאותו הוא משרת, להתייצב מולו, ליתן לו דין וחשבון ולבקש את סליחתו, ובכך הוא מוסיף חטא על פשע ביחס לחובתו הציבורית.
היו מקרים שמנהיגים החמירו עם עצמם ויצאו מהנחה שלו הייתה תקלה בתחום אחריותם הכוללת, הרי שהם גם יכלו למנוע אותה ולפיכך חשו לגביה אחריות ישירה. כזה הוא מקרה הוא של מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר אל"מ עמוס בן אברהם, שבעקבות התייבשותם למוות של שני לוחמים בניווט בדד בנגב התפטר מתפקידו. בעקבות רצח רבין בחר לנהוג כך גם ראש השב"כ כרמי גילון שחש כי נכשל במשימתו המרכזית והחשובה ביותר של הארגון שעמד בראשו – הגנה על ראש הממשלה.
ישראל נתונה כרגע במלחמה קשה שתחילתה במחדל ענק של מערכת הביטחון ושל הממשלה, שמדיניות ההכלה שלה כלפי החמאס אפשרה לו להכין את ההתקפה הנוראה והאכזרית ביותר שכוונה אי-פעם נגד אזרחי המדינה. הרמטכ"ל, ראש השב"כ, ראש אמ"ן וקצינים נוספים נטלו מיד אחריות אישית לכישלון. הבנתם המיידית ביחס לאחריותם לאירוע בולטת במיוחד על רקע השתיקה הרועמת בעניין זה מצד מי שעמד ועומד בראשות הממשלה. ראש ממשלה אחר, יצחק רבין ז"ל, נהג באופן שונה בעקבות כשלון המבצע לשחרור נחשון וקסמן הי"ד, נטל באופן פומבי אחריות לכישלון ולא הניח לרמטכ"ל אהוד ברק לעשות זאת במקומו. כך נראית אחריות. כך נראית מנהיגות.
לו יתעמקו מנהיגינו קצת יותר במשמעות מושג האחריות בביצוע תפקידם, אולי יבינו כי אינו עולה בקנה אחד עם אגו, סיפוק יצרים ושיקולים זרים. דווקא התנהגות עניינית, מקצועית וערכית היא המפתח למנהיגות מוצלחת. היא המבטיחה כי המנהיגים יעשו כל שביכולתם להשגת המטרה הציבורית שלשמה נבחרו, ימנעו מאיתנו עוד אסונות, ומעצמם את הקמתן של עוד ועדות חקירה…
הכותב הוא מנהל המרכז לקידום ההגינות בישראל
https://www.maariv.co.il/journalists/opinions/Article-1083889