הגינות מצילת חיים/עו"ד אהוד פלג

פרקטיקת פיטום האווזים האכזרית נאסרה בישראל לפני עשרים שנה לאחר מאבק ממושך. בפרקטיקה זו מחדירים צינור מתכת דרך הוושט של האווז עד לקיבתו ובאמצעות משאבה דוחסים לקיבה כמויות אדירות של דייסת תירס. חוזרים על פעולה זו פעמיים או שלוש ביום במשך כמה שבועות. בסוף התהליך מתפתח ניוון שומני בכבד האווז המגדיל את הכבד עד לפי שמונה ויותר ממימדיו הרגילים, וחונק את האווז מבפנים. האווז בימיו האחרונים מתקשה בהליכה ובנשימה ונגאל מאיסוריו רק במשחטה. הארגונים להגנת בעלי חיים בישראל עתרו אז לבג"צ כדי להפסיק את הפרקטיקה המפלצתית הזו. בבג"צ התייצבו מולם לא רק המפטמים, אלא גם משרד החקלאות והיועץ המשפטי לממשלה, שניסו בכל כוחם להגן על הזוועה ולהמשיך את קיומה. המשרדים הממשלתיים הביאו בתמיכה לעמדתם את המומחים שלהם שניסו להמעיט מחומרת הסבל. כנגדם הביאו הארגונים להגנת בעלי חיים מומחים מטעמם שהצביעו על האכזריות הרבה של הפיטום וכן על חוסר ההגינות שבהפיכת האווז באופן ציני לבית החרושת לייצור הכבד המנוון של עצמו, תוך חניקתו האיטית בעצם פעולה זו. בפני בגץ נצבה בעיה משפטית לא פשוטה: מצד אחד אין זה ממנהגו להתערב בשאלה של מדיניות ממשלתית, והוא תמיד יעדיף את המומחים שמביאה הממשלה לביסוס ולהצדקת מדיניותה על פני מומחים פרטיים שמביאים העותרים. בג"צ אף נהג לומר כי אין הוא שם את שיקול דעתו במקום זה של הממשלה. מצד שני זיהה כאן בג"צ אכזריות קיצונית כלפי יצורים חיים וחוסר הגינות קיצוני בפרקטיקת פיטום האווזים. בהכרעתו קבע לבסוף כי המדובר במדיניות ממשלתית בלתי סבירה לחלוטין המנוגדת לחוק ופסק כי היא בטלה. עוד הוסיף בית המשפט העליון כי המדינה במדיניותה זו הייתה שותפה לדבר עבירה.

בשבעה באוקטובר 2023 נחטפו לעזה 251 חיילים ואזרחים מיישובי העוטף וממסיבת הנובה, גברים, נשים וטף, לאחר שבני משפחותיהם וחבריהם נטבחו ונשרפו. המדינה שלהם, שהייתה אמורה לשמור עליהם ולמנוע תרחיש כזה, הפרה את אמונם והפקירה את ההגנה עליהם. במהלך המלחמה חולצו חלק מן החטופים, מרביתם בעסקת שבויים, מיעוטם בפעולות צה"ליות וחלקם מתו או נהרגו בשבי. לאחר 11 חודשי לחימה לא הצליחה ישראל לחסל את החמאס או לשחרר חטופים נוספים. כמאה חטופים מוחזקים עדיין בעזה. על השולחן נמצאת הצעה לשחרורם במחיר יקר מאוד: הפסקת הלחימה בטרם השמדת החמאס, הסגת צה"ל מן הרצועה ושחרור אלפי מחבלים רוצחים המוחזקים בישראל. הממשלה, שצריכה להחליט אם לקבל את העסקה, רוצה להבטיח כי היא לא תיצור מצב שיהיה בו כדי איום נוסף על מדינת ישראל כדוגמת השבעה באוקטובר. ברקע זכורה ההיסטוריה של העסקאות הקודמות לשחרור שבויים, שהמחבלים ששוחררו בהן חזרו לדרך הטרור והרצח של אזרחים ישראלים. זכורים גם ההסכמים הקודמים עם חמאס שלא מנעו בדיעבד את המשך התחמשותו, התחפרותו וכן תכנון מתקפה נוספת על ישראל. מצד שני אין דרך נראית לעין להשבת החטופים ובעיקר להשבתם בחיים; נהפוך הוא, הזמן שחולף גורם ליותר ויותר מהם לסיים את חייהם במנהרות בעזה. ראשי זרועות הביטחון כולם ממליצים על קבלת תנאי העסקה, תוך קביעה שיידעו להתמודד עם השלכותיה הביטחוניות ולהבטיח שלא ניתפס שוב בלתי מוכנים. במצב זה מה צריכה להיות החלטת הממשלה?

ערך ההגינות, והחוזה שבין המדינה לאזרחיה, מחייבים להציל את האזרחים החטופים הנמצאים בסכנת מוות מידית, על מנת שלא להפקירם בפעם השנייה. מיטיבה לתאר זאת המשוררת תלמה אליגון-רוז בשירה "ארץ צבי": " …אל עם אשר לא יחשה, שאת בניו לא יפקיר לזר…אל ארץ-אם, לטבורה, קשורים בניה בטוב וברע". כוונות אויבנו להשמידנו לא התחילו ולא יסתיימו גם בתום מלחמת "חרבות ברזל". בהספד המפורסם של הרמטכ"ל משה דיין לאחר הירצחו של רועי רוטברג מא"ז קיבוץ נחל-עוז בידי מחבלים מעזה בשנת 1956, מזכיר דיין "מאות אלפי עיניים וידיים המצטופפות מעבר לשערי עזה הכבדים ומתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים; השכחנו זאת?"

התקפת השבעה באוקטובר פרצה קודם כל בגללנו, בגלל חולשתנו הפנימית בלכידות, בקונספציה, ביהירות ובהיערכות, ובלעדי טיפול שורש בתופעות אלה נמשיך לספוג התקפות נוספות מסוג זה. לא הנוכחות שלנו בעזה תוכל למנוע זאת, אלא הנוכחות שלנו כאן פנימה ועוצמתה. לא האסירים המשוחררים צריכים להדאיג אותנו – יש עשרות אלפי מחבלים אחרים בעזה גם אם אלה לא ישוחררו – אלא החוסן הלאומי של האזרחים והחיילים שלנו, המבוסס על האמון שיש להם זה בזה ובממשלתם. ערך ההגינות, שעליו מבוסס אמון זה, עומד היום למבחן: האם תהיה זו מדינה שכדברי המשוררת נעמי שמר "תושיט את ידה כדי לתת ולא כדי לקחת" או מדינה שמפנה את העורף אל בניה בשבי האכזרי של החמאס. ואם תשאל הממשלה "ומה לגבי חובת ההגינות כלפי כלל אזרחי ישראל והאיום הנשקף להם מהסכמה לעסקה?" הרי שהתשובה היחידה להשבתם של החטופים בחיים היא העסקה, ואילו התשובה לאיום העתידי (ולא רק לאיום הביטחוני), היא הפקת הלקחים, השבת החוסן הלאומי והיערכות ביטחונית מתאימה. חובת ההגינות  של המדינה כלפי אזרחיה מקפלת בתוכה את קדושת חיי האדם ואת מצוות פדיון השבויים. ניתן ללמוד על כך גם מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו הקובע: "כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו. אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם … בהסגרה או בכל דרך אחרת". גם לא בהפקרה.

אימוץ ערך ההגינות יפעל לחיזוק החוסן הלאומי של העם כולו וייטיב לא רק עם החטופים הנמקים בעזה. העובדה כי גם המומחים הממשלתיים לביטחון תומכים בעסקה, הופכת את העמדה הממשלתית הדוחה את העסקה ומפקירה את החטופים למותם לא רק לבלתי הוגנת,אלא גם למדיניות בלתי סבירה.

התערבות בשאלה של מדיניות ביטחונית היא בדרך כלל נושא שבית המשפט הגבוה לצדק לא יתערב בו; למרות זאת, האם לא ראוי לשקול חריגה מכלל זה במקרה שבו נדרשת הכרעה לטובת שימור ערך של הגינות המצילה חיים?

הכותב הוא מנהל המרכז לקידום ההגינות בישראל

https://m.maariv.co.il/journalists/opinions/article-1132123