ארץ – ישראל הישנה והטובה
– עו"ד אהוד פלג –
ליבנו כבד בשבועות האחרונים עם לכתם מאיתנו של אנשים יקרים כדוביק לאוטמן, אריק איינשטיין, וספי ריבלין.
מדובר בטובי בניה של ארצנו, שהתבלטו בתרומתם למדינה ולחברה, מי בתעשייה ובחינוך, מי בזמר ומי על הבמה.
הם ריגשו את כולנו בחייהם, וההתרגשות והצער במותם היו המשך טבעי לכך. כשהמדובר באנשים שהעשירו את חיינו ונשמותינו, כדאי לזכור עם זאת, כי "אל לחיים למות עם המתים; על המתים לחיות עם החיים" .
המטען הערכי והתרבותי שהותירו מאחוריהם, יקל עלינו בכך ויאפשר לנו להיזכר בהם וליהנות מפועלם עוד הרבה אחרי לכתם.
אולם האבל והצער אינם רק על שלוש הדמויות שנסתלקו מאיתנו. אלה הם גם נוסטלגיה וגעגועים לארץ ישראל הישנה והטובה, שהולכת ונעלמת אל מעבר לאופק (והכוונה איננה לברלין…).
שירו של אריק איינשטיין "יושב מול הנייר" ביטא תחושה זו היטב, כבר לפני 25 שנה:
הו ארצי מולדתי, את הולכת פייפן
שברת לי את הלב לחתיכות קטנות
היה לנו חלום, עכשיו הוא איננו
אני כל כך עצוב. בא לי לבכות.
רבים מאיתנו מבכים את דמות המדינה כפי שהיינו רוצים לחיות בה, הרחוקה כל כך מדמותה הנוכחית.
הצער על הפרידה מן הדמויות האהובות, נמהל בעצב ובחמלה עצמית על כי נותרנו גלמודים גם מן המדינה שמשתנה והופכת אחרת לנגד עינינו.
יהונתן גפן מבטא רעיון זה בשיר אחר ושואל: " יכול להיות שזה נגמר?"
הזמר העברי הוא כידוע אחד הסממנים המובהקים של ארץ – ישראל הישנה והטובה (חבל רק שהאחראים על רשימות ההשמעה ברדיו ובטלביזיה, דוחקים את רגליו לסופי שבוע וימי זיכרון, ובכך מוסיפים לדכדוך מצב הרוח הלאומי).
גם הפעם נותן הזמר העברי את התשובה הניצחת לשפל הרוח שאחז בציבור, וכמוהו כאותה התפילה, שכוחה יפה לא רק לבקש את הנישאף, אלא גם לחזק אותנו בפעולה להשגתו.
אומר לנו יהונתן גפן באותו השיר עצמו:
" היה להם בשביל מה לקום בבוקר
כי לנו, לנו, לנו ארץ זו…"
ארץ – ישראל האהובה , זו שאנו ממהרים כל כך לבכות, היא כולה מעשה ידינו. האדם הוא אולי תבנית נוף מולדתו, אבל המולדת היא השתקפות נופם האנושי של תושביה.
נהוג להתייחס למולדת כאל אמא שילדה אותנו, גידלה אותנו וצריכה משום כך לדאוג לנו. למעשה ההיפך הוא הנכון: אנחנו הקמנו את המדינה, אנחנו יצרנו אותה ואנחנו מעצבים אותה מידי יום ביומו במעשינו – הטובים והרעים.
דמותה של המדינה תלויה בנו, והחיפוש אחר ארץ ישראל שאנו אוהבים צריך להתחיל בתוכנו ולהתמקד באופן התנהגותנו ותיפקודנו היומיומיים.
בשיר "אסיף" של איתמר פרת שהלחינה נעמי שמר, נכתב:
"האדמה היא אפורה מתחת לשלפים ואין לה עוד לתת לך דבר".
ללא עבודת האדמה של החקלאי, יישאר השדה הפורח במצב של אדמה אפורה, ממש כאותו הפסל שיישאר גוש של סלע, ללא האמן שיעצב מתוכו
את היצירה המוערכת.
כל שהמדינה תוכל לתת לנו, הוא רק מה שאנו נשקיע בה קודם לכן.
המורשת של דוביק לאוטמן, אריק איינשטיין וספי ריבלין שאנו מתרפקים עליה היום, היא ההשקעה המשמעותית שלהם בחיי החברה ,הכלכלה והתרבות, והערכים שביטאו בפועלם.
השקעתנו שלנו בשיפור איכות החיים במדינה לאור אותם הערכים, תהיה ההנצחה היפה ביותר של מורשתם זו.
ובמותם ציוו לנו גם את דרך החיים שתשמור לנו על ארץ-ישראל הישנה והטובה.