אומה של גיבורים/עו"ד אהוד פלג
בחג החנוכה לפני שבוע דומה כי רבים בליבם הדליקו את החנוכייה לא עם השמש אלא עם נר נשמה, לעילוי נשמת הנופלים והנרצחים במלחמה .
למשמע דברי ההספד בלוויות של הנופלים ולאחריהן, אנחנו שואלים את עצמנו האם נגזר עלינו לאבד את הטובים ביותר? ואז מגיע ההספד על הנופל הבא ומספק לנו באופן ברור את התשובה: התברכנו במעיין בלתי נדלה של טובי הלוחמים, טובי האנשים. תפילת "יזכור" ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל מתארת זאת במדויק: "…יזכור ישראל ויתברך בזרעו ויאבל על זיו העלומים וחמדת הגבורה וקדושת הרצון ומסירות הנפש שנפלו במערכה הכבדה". מילים חזקות אלה מתארות גם את סוד כוחו של עם ישראל, ומלוות אותנו למן ימי פרשת הגבורה של תל חי לפני מאה שנה. בעקבות נפילתם של יוסף טרומפלדור וחבריו, חיבר ברל כצנלסון את הנוסח הראשון של "יזכור" על בסיס התפילה היהודית עתיקת היומין. על שמו של ברל כצנלסון קרוי קיבוץ בארי, שהיה אחד הישובים שבהם התחולל טבח ב-7 באוקטובר, אבל גם התנהל בו קרב גבורה והקרבה בלתי רגיל של כיתת הכוננות ושל לוחמי תיגבור שהשליכו עצמם בלי היסוס למערכה, מעטים מול רבים, ברגע ששמעו על פלישת המוני המחבלים. בתפילת ה"יזכור" שחיבר, היטיב ברל לבטא אז את תחושות הציבור לנוכח גודל האובדן ולנוכח ההשתאות על הקרבתם של הנופלים. זכורים גם דבריו של טרומפלדור לאחר שנפגע – "טוב למות בעד ארצנו", או במילותיו שלו "כדאי למות בעד ארץ". טרומפלדור לא ייחל למות אלא התכוון לכך שמוטב למות בלחימה בעד ארצך מאשר למות כקורבן בפוגרומים בניכר (אז עוד טרם עברנו את המאורעות, את השואה ואת השבעה באוקטובר).
מעיין הגבורה של לוחמי ישראל לא יבש מאז ונחלץ להושיע אותנו פעם אחר פעם בימי לחימה. למן ימי הסנה הבוער שאינו נשרף, שנראה כי הוא הדימוי ההיסטורי המתאים ביותר לעם ישראל, דרך אש המשואות של המכבים ("אנו נושאים לפידים"), אש התמיד בהיכל הזיכרון והגבורה של "יד ושם" ועד לנרות חג החנוכה תשפ"ד, שזורה שרשרת האור והגבורה בתולדותיו של עמנו.
לצד גבורת הנופלים, בולטת גם גבורת האלמנות וההורים השכולים. האלמנות שלקחו על עצמן, גם בתוך השבר הגדול על מות בני זוגן, להעניק לילדיהן את אהבתם ומורשתם של האבות שמהם התייתמו; קולה החנוק מבכי של האלמנה האומרת באחת הלוויות הצבאיות "אני מבטיחה לך שלילדים שלך יהיה בית עם שמחת חיים", הוא עדות לגבורה שכזו. כזו היא גם תמונת ההורים השפופים, שליבם נחצה בין האבל העמוק על אובדן בנם ובין הגאווה האינסופית על התפקיד שאותו מילא בשרשרת הגבורה הבין-דורית של עמנו.
אלוהים הבטיח לאליהו הנביא כי "צפחת השמן לא תחסר", ואכן ממשיך שמן הגבורה הישראלית מנס החנוכה לזרום מדור לדור עם הדם שבעורקי הלוחמים.
"ובמותם ציוו לנו את החיים"; לא רק את החיים ציוו לנו, אלא גם את דרך החיים שבה נלך. רגע המוות הוא רגע המימוש של הבחירה להגן על הערכים המקודשים גם במחיר החיים. הוא קו הגבול בין החי לדומם ולכן, כמו במראה, משתקפת בו מורשתם בבהירות הרבה ביותר. לא בשל דברים של מה בכך הוקרבו החיים, אלא בשל ערכים השקולים כנגדם ומסמלים את עיקרם: אהבת המולדת; מסירות הנפש; הרעות ללא סייג לאחיהם הלוחמים ולעם ישראל כולו; ואומץ הלב לדבוק במטרה על אף כל קושי ומכשול. לא רק את הקרבתם מצווה עלינו לקדש, אלא גם את הציווי שהותירו לנו לגבי האופן שבו נחיה את חיינו. עלינו לטפח את מורשתם ולהקנות את רוח הגבורה וההקרבה שלהם לנשארים ממשיכי דרכם. נר המדליק נר אחר – אינו מאבד מאורו. הנרות האנושיים שנפלו, אישם כבתה אמנם לאסוננו, אולם אורם הועבר אלינו והוא חי ומאיר את דרכנו.
באופן זה גבורתם של הנופלים תמשיך לחזק גם הלאה את עוצמתו של עם ישראל ולתדלק לעד את אורו שלא יִכְלֶה .
אשרינו שהתברכנו באומה של גיבורים!
הכותב הוא מנהל המרכז לקידום ההגינות בישראל
https://www.maariv.co.il/journalists/opinions/Article-1061708