דברים לטקס יום השואה תשע"ו
אנחנו מתייחדים היום עם זכר 6 המיליונים מבני עמנו שנרצחו בשואה האיומה שהתחוללה במלחמת העולם השניה.
כשמדברים על זיכרון- צריך לזכור גם את 194,648 הניצולים שחיים איתנו היום, חלקם בתנאים קשים ולא מכובדים, ולא להתמהמה עם צעדי הסיוע שעשויים להקל עליהם את זיקנתם, במדינה היהודית שקמה כדי לשמש להם בית, וכדי להבטיח שיהודים לא יסבלו עוד בגלל היותם יהודים.
(לעניין זה- מדינה יהודית כפי שאני תופס אותה, צריכה לדאוג שלא יסבלו בה לא רק ניצולי השואה, לא רק זקנים ולא רק היהודים)
אתמול שמעתי את אבשלום קור אומר כי אין לומר ניצולי-שואה אלא ניצולי-השואה. כי שואה יש אחת.
על אותו משקל אני מבקש להמשיך:
השואה מתחילה ברצח של אדם אחד.
אמרו חכמינו: כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא. הפרשנות המקובלת היא כי אדם אחד זה המון- עולם ומלואו. אבל יש עוד פרשנות לאימרה החשובה הזו: בהצילך אדם אחד – יצרת או חיזקת נורמה: במקום הזה, בזמן הזה, כלל ההתנהגות הוא שמצילים חיי אדם; שמכבדים חיי אדם; ואימוץ נורמת ההתנהגות הזו- היא המפתח להצלת כל אדם, כל בני- האדם, להצלת העולם כולו.
אותו היגיון הוביל אותנו לבחור את המוטו שמופיע על דלת הכניסה למועצה לצרכנות: בהגנה על זכותו של צרכן אחד- הגנת על זכותם של הצרכנים כולם.
במוזיאון השואה בוושינגטון, כשרצו להנחיל לצעירים את מורשת השואה, פתחו אגף מיוחד בשם "סיפורו של דניאל" , שמספר את סיפור השואה דרך עיניו של ילד יהודי בשם דניאל. דניאל חי באירופה במלחמת העולם השנייה, הסתתר בעליית גג עם משפחתו, נתגלה ונתפס בעקבות הלשנה, ונשלח עם משפחתו למחנות הריכוז. סיפורו של ילד אחד- המחיש וסימל בצורה הכי חזקה את סיפור השואה כולה.
שואה מתחילה משלילת זכותו של אדם אחד לחיים, לביטחון, להגינות ולכבוד. כבוד לעצם היותו אדם.
במובן הזה דומה שהעולם לא למד את לקח השואה. היחס לחיי אדם ולביטחונם במקומות רבים בעולם- מוכיח זאת בצורה ברורה.
היחס לאדם יהודי ולעם היהודי באירופה, ששם התחוללה השואה, מחזיר אותנו שוב ושוב לעבר, עם השאלה הבלתי נמנעת – האם השואה יכולה לחזור היום על עצמה.
התשובה האינסטינקטיבית והמקובלת- שהיום העולם לא ייתן לזה לקרות- איננה נשמעת עוד כה משכנעת.
לפני מלחמת 6 הימים התארגנו צבאית מדינות ערב לתקוף את ישראל מכל עבריה. משקיפי האום שהוצבו בחצי האי סיני אחרי מבצע קדש, לאחר שהתנינו בכך את הנסיגה מסיני על מנת שהסכנה לא תשוב, פינו את מאחזיהם מיד עם הדרישה הראשונה שהפנה אליהם אז נאצר, שליט מצרים, כשהם מותירים את ישראל בודדה במערכה, לסמוך כרגיל רק על עצמה.
היום הכחשת השואה ועיוות וסילוף העובדות ההיסטוריות , אינם נתפסים כחטא מוסרי, ודאי שלא כחטא אינטלקטואלי; חופש הביטוי, הביזוי וההכפשה השקרית התפשט כערך עליון וכמעט מוחלט. האנטישמיות מתיימרת להיות רק התנגדות למדיניות של ישראל כלפי הפלשתינים, אך למעשה זוהי התכחשות עצמית, שלא לומר הונאה עצמית, כי היא הדלק להתנפלות על יהודים, וביניהם גם זקנים, נשים וילדים, שלא בדיוק אחראים על מדיניות החוץ הישראלית.
אך זו אופייה של השנאה- היא עיוורת, היא מעוותת, תחילה את האמת ואחר כך גם את המוחות והלבבות. ובדיוק שם- במוחות ובלבבות- צריכות להיבנות חומות ההגנה של הדמוקרטיה, האנושיות וההגינות. שנאה כלפי אדם אחד- עלולה להוביל לשואה של אומה שלמה, זוהי נורמה. וכמוה גם האחריות הקולקטיבית לגילויים של שנאה. אין פריבילגיה של עמידה מן הצד אל מול תופעות מסוכנות והרסניות כאלה.
אדמונד בירק אמר: כל שדרוש לרוע כדי לנצח, אלה הם אנשים טובים היושבים בחיבוק ידיים.
הכומר הלותרני נימלר סיפר:
כשבאו לקחת את הצוענים- לא מחיתי כי אני לא צועני.
כשבאו לקחת את היהודים – לא מחיתי כי אני לא יהודי.
כשבאו לקחת את הסוציאל-דמוקרטים לא מחיתי כי אני לא סוציאל-דמוקרט.
כשבאו לקחת אותי- לא נשאר עוד מי שימחה.
אדישות לשנאה והתנכלות כלפי אדם אחד- עלולה להוביל לאדישות לשואה של אומה שלמה.
בליל הסדר לפני כשבוע אמרנו:
"בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".
ביום השואה נאמר:
"בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא נכנס לאושוויץ".
וכדי שהדור הזה והדורות הבאים לא ייאלצו להיכנס לשם שוב,
חובה להפנים את שני ליקחי השואה:
לא לחטוא בשנאה לאדם,
ולא לחטוא באדישות כלפי גילויי שנאה לאדם.
עד היום הלקחים הללו לא הופנמו מספיק,
לא באירופה, ולא בישראל.
אבל כל אחד מאיתנו יכול לעשות את ההבדל:
כשאתם חושבים היום על ששת המיליונים של אחינו שנרצחו- חישבו על זה.