הממלכתיות עולה באש המשואה

לפוליטיקה תפקיד חשוב במשטר הדמוקרטי. היא אמורה לצקת תוכן בעקרונות הנעלים של הדמוקרטיה , ובראשם כבוד האדם וחירותו, זכויות האדם וקבלת החלטות התואמות את הערכים החשובים לעם. נהוג לומר כי זוהי השיטה הטובה ביותר לניהול חיינו הלאומיים והחברתיים , ככל האפשר על פי רצוננו.

הפוליטיקה הישראלית מתרחקת מאד, לצערנו, מקביעה זו. היא מעוותת את מטרתה ועקרונותיה של הדמוקרטיה, מוכרת אותם עבור אינטרסים, מרחיקה אנשים טובים מן החיים הציבוריים ומאמללת את הטובים שהצטרפו ושלעיתים קרובות מתקפלים מפני "דין התנועה". נכון, ההתמודדות הבין אישית היא על מספר תפקידים מוגבל, אבל מדוע היא צריכה להיעשות תוך השמצות והשלכת רפש על היריבים? ברור גם שצריך להגיע לעיתים לפשרות בין עמדות מתנגשות, אך השאלה היא על מה מתפשרים ואילו ערכים נרמסים בדרך לפשרות האלה.

יש המנחמים עצמם באמירה ש"פוליטיקה היא אמנות עשיית העוול הקטן למניעת העוול הגדול יותר", אך זוהי לרוב רק זריית חול בעיניים – של עצמך ושל אחרים – במהלך שבו המטרה מקדשת את האמצעים ובכלל זה גם את הפחות כשרים.

אבל העוול הגדול ביותר אולי של הפוליטיקה הוא כאשר היא מציבה משני צידי המתרס את העם ואת המדינה, ומציגה את ערך הממלכתיות ככלי ריק, שממלאים אותו בתוכן בהתאם לגחמות ולאינטרסים של השליטים. גישה זו יוצרת בקרב הציבור תחושה שגונבים לו את המדינה. עשתה זאת בעבר ממשלת מפא"י שפעלה לעיתים כאילו טובת המפלגה היא גם טובת המדינה, וממשיכי דרכה ממשיכים לשלם על כך מחיר יקר עד עצם היום הזה. גם היום מתגלה גישה כזו אצל חלק מן השחקנים הפוליטיים, והביטוי האחרון לכך הוא הרמיסה ברגל גסה של ממלכתיות הטקס המסורתי של הדלקת המשואות ביום העצמאות לטובת קידום יחסי ציבור.

אם הגענו למצב שהממלכתיות בישראל נמכרת תמורת אינטרסים, יש סכנה של התרופפות הדבק הלאומי המאחד אותנו; ואכן בסקר שנערך ביולי 2017 על ידי מכון המחקר גיאוקרטוגרפיה עלה כי הרוב המכריע של הציבור רואה בחוסר ההגינות סכנה של ממש ללכידות החברה ישראלית. המצביא האמריקאי דאגלס מקארתור אמר פעם כי נאמנותו נתונה לחוקה האמריקאית ולא ליושבים הארעיים בבית הלבן. שלטון המקדש אגו ותדמית על פני ממלכתיות, הבסיס המוסרי שלו מתערער עד כדי סכנה לאובדן אמון הציבור בכוח הנורמטיבי של הוראותיו. מכאן ועד להרס סדרי השלטון במדינה, המרחק קצר ומדאיג.

למניעת המשך ההתדרדרות בכיוון זה, יש לפעול מיידית להצבתם של סייגים על הפקרות ההתנהלות במרחב הציבורי. בדמוקרטיה זה נקרא "בלמים ואיזונים". בכללי המשחק הקיימים, ספק הוא אם הפתרון יבוא מן המגרש הפוליטי. נהפוך הוא, המגרש הפוליטי הוא חלק מן הבעיה ולא חלק מן הפתרון, לפחות עד שלא תשתנה שיטת הבחירות ולא ישתנו העקרונות המנחים. בדומה לסוגיית הביצה והתרנגולת, שיטת הבחירות לא תשונה כמובן על ידי הכוחות הפוליטיים שבשלטון, שאין להם שום עניין לפגוע במעמדם.

מהיכן, אם כן, עשוי להגיע השינוי המיוחל?

דרושה נקודת משען מחוץ למגרש הפוליטי – מעין נקודת ארכימדס – ליצירת מנוף לחץ לשינוי נורמות ההתנהגות הבן-אישיות והציבוריות, והעמדתן על ערך ההגינות. הגינות, המתבססת על הכלל של הלל הזקן "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך", היא התייחסות לזולתך בכבוד, ביושר ובהתחשבות, מבלי לנצל חולשות או מצוקות. בימים אלה יצא לדרך המרכז לקידום ההגינות בישראל שאימץ מטרה זו כמשימתו המרכזית.

הטמעתה של ההגינות כנורמת התנהגות מנחה במישור שבין אדם לאדם, תקרין גם על תחומי החיים העסקיים והשלטוניים, ודרישה בלתי מתפשרת מצד הציבור בישראל לנורמה זו, מעין מהלך ה-Me too של ההגינות, תבסס כאן גם תרבות שלטונית של "לא הוגן – לא עובר".

לקראת יום העצמאות השבעים לישראל, דומה שזוהי הפעולה הנדרשת ביותר למימוש ההבטחה המגולמת בהכרזת העצמאות.

עו"ד אהוד פלג הוא מייסד המרכז לקידום ההגינות בישראל